wordpress com stats plugin

פרק 2: היפוך

מירב

אחרי כמה מחזורים של אולטרסאונד ובדיקות המיילדת הפרטית ביקשה שנעשה אולטרסאונד מסכם כדי שנדע את מצג העובר ואת משקלו. ד"ר שועלי קיבל אותנו לביקור פרטי בקליניקה שלו. זו היתה הפגישה הרביעית או החמישית אתו. הוא בדק את מירב, ואמר שהתינוקת שוכבת הפוך, עם העכוז כלפי מטה ולא כלפי מעלה. הוא הוסיף שייתכן שלא יהיה מנוס מניתוח קיסרי. הגבנו בהלם גמור. מה אפשר לעשות, שאלנו. הוא אמר שאפשר רק לנסות לעשות היפוך בבית-חולים, אבל היפוך כזה עלול להסתיים בניתוח קיסרי מידי. בעקבות הפגישה הזאת ניסינו כל דרך לשכנע את העוברית להתהפך.

דיברתי אליה. ביקשתי ממנה להתהפך, תרגלתי תנוחות יוגה. במהלך התרגול הרגשתי שיש לתינוקת שלי סיבה להשאר בתנוחה שלה ולמרות זאת המשכנו לנסות: הומיאופתיה, מוקסות ודיקור סיני, ודמיון מודרך. התחלנו לחפש מיילדת או רופא שיעזרו לי ללדת לידה טבעית במצג עכוז. רופא אחד, שנחשב למומחה ללידות בית, אמר שאפשר ללדת כך רק בלידה שניה. לבסוף, בהמלצת המיילדת, קבענו תור אצל חזי קנטור, מומחה להיפוך עוברים מבית-חולים בשרון. בטלפון הוא הסביר שהסיכון לניתוח קיסרי בעקבות ההיפוך נדיר, ושבעזרת עיסוי בבטן, רוב הסיכויים שהיא תתהפך, "כדאי לעשות את זה מהר, אפילו היום!" הוא אמר בבהילות.

גילי

באותו היום אחי התארח אצלנו, וכבר יצא בדרכו חזרה למרכז. טילפנתי אליו וביקשתי שיחזור, ארזנו תיק קטן ויצאנו לדרך, אל בית-החולים. הדרך ארוכה, והבטן הגדולה של מירב מיטלטלת במושב האחורי של הרנו הישנה שלו, ביחד עם מכונת כביסה שהעמסנו על המכונית כדי להעביר אותה ליואב, חבר שגר בתל-אביב. אנחנו עוזבים במהירות את הבית בו זכינו לישון חמישה לילות. בדרך אנחנו מנסים לארגן בטלפון הפניה דחופה להיפוך, מד"ר עברי. הוא עונה לנו בגסות ואחר-כך טורק את הטלפון. אנחנו מסרבים לעצור, או לחזור לאילת ולקבל את ההפניה כמו שנהוג, אין לנו זמן מיותר. את בעיית ההיפוך גילינו באיחור, בסוף השבוע השלושים ושבעה, שזה התאריך האחרון שבו אפשר להפוך עובר בצורה יזומה בבית-חולים. כן יתנו הפניה או לא יתנו, אנחנו בדרך לד"ר קנטור, להפוך את העוברית.

מירב

הגענו לבית-החולים בשעת ערב מאוחרת ומיד פגשנו את הרופא. חזי קנטור אומר שצריך לעשות אולטרה סאונד לפני ההיפוך. הוא מתחיל בבדיקה ושותק. שתיקה ארוכה מידי. פתאום הוא מתחיל לדבר: "אני לא יכול להפוך את העוברית שלכם. יש לה גוש, גוש ענק בבית החזה הימני, והוא דוחק את הלב". הוא לוחץ עלי להתאשפז כאן ועכשיו עד הבוקר, ומחר לעבור לבית-חולים אחר בסביבה, שידוע בפגייה המשוכללת שלו. "אני אדאג אישית שיסדרו לכם שם מקום בפגייה", הוא מבטיח. במהלך השעות הבאות הוא יושב איתנו, מנסה לשכנע ומסביר לנו כמה חשוב שאתאשפז מיד וכמה נדירה האפשרות לזכות במקום בפגיה בבית-החולים האחר.

מה קורה פה? מה השינוי הדרסטי הזה במפת המציאות? אני מנסה לבכות כדי לשחרר קצת את הקיפאון, אבל פשוט לא הולך לי. אנחנו שואלים המון שאלות, ולאט לאט מתחילים לקלוט את הנתונים. עכשיו כבר כואב לי כל-כך, והדמעות משתפות פעולה.

גילי

חזי מנסה להפעיל על מירב לחץ כדי שתתאשפז מייד. אני מנסה לשכנע אותה שנלך לישון לילה אצל ההורים שלי כדי להירגע ולחשוב קצת על הדברים. חזי אומר שזה מסוכן מאוד. הוא ממשיך להפחיד את מירב עד שלבסוף היא נכנעת ומחליטה להתאשפז.

מירב

סימן שאלה ענק הולך וגדל מולנו. מה לעשות?

המלים של ד"ר קנטור חוזרות ומהדהדות: ניתוח קיסרי, ניתוח לתינוקת, גוש ענק בבית החזה, אישפוז בפגיה. הוא ממליץ ולוחץ להתאשפז מיד וחוזר על הבטחתו להכניס אותנו לפגיה "הכי מבוקשת בארץ".

אמצע הלילה. אנחנו מטלפנים להורים בניסיון לקבל תמיכה. יהיה בסדר. צריך להוציא את התינוקת ואלוהים כבר ידאג לנו, החיים ידאגו לנו. צריך לתפקד. כן, כן, להוציא את התינוקת שלי.

מתאשפזים. מוניטור כל הלילה. "זה לא מאה אחוז, זה לא נראה בסדר. את חייבת להישאר מחוברת עד הבוקר". כל-כך לא נוח לי. הבטן הענקית לוחצת, ואני רוצה להחליף תנוחה. אני באמת מנסה להאמין שיש איזה טעם בתנוחה הטפשית הזאת, מנוטרת, מתפללת לטוב, למלאכים.

יום שני, 2.12

מוקדם בבוקר, אני אמורה לעבור שוב בדיקות, ונשלחת לקומת האולטרסאונד. מחכה לתורי. גילי קונה לי "קולה", ואני יושבת שם, משעינה עליו את ראשי ומרגישה שהחיים משתנים.

תוצאות הבדיקה הזאת משנות את התמונה. הרופא נרעש – הגוש בכלל נמצא בכבד. היתה טעות. הרופא מתרגם לי את מה שהוא רואה, ומסיים את דבריו: "אם זה מה שאני חושב, אז אין הרבה סיכויים שהתינוקת תשרוד בכלל אחרי הלידה". מה הוא חושב בדיוק, הוא לא מסביר לנו. הוא אומר שבהמשך הבוקר אשלח לבית-החולים האחר, ושם אבדק ואקבל תשובות מעוד מומחים.

אנחנו יוצאים בדרכנו לבית-החולים החדש, באמבולנס! בדרך אני תוהה איך הפכתי בן-לילה מהריונית מאושרת לאשה מבוהלת עם עוברית במצוקה מפחידה כזו.

גילי

האמבולנס מגיע לבית-החולים. אני מסיע את מירב בכסא גלגלים למיון יולדות בקומה הראשונה. האחות רוצה לחבר לה עירוי, אבל אנחנו מתעקשים שלא כדאי להכניס נוזלים לווריד בלי צורך, אם לא בטוח שהלידה תהיה היום. האחות מתרגזת ומניחה בהפגנתיות את השקית ואת המחט על הדלפק.

אנחנו נשלחים לעוד צילומי אולטרסאונד. אל חדר הבדיקה נדחקים המון רופאים, פרופסורים, אחיות, מומחים שונים ומשונים. אני מנסה למצוא ביניהם מקום לשבת או לעמוד, אבל הם מתנהגים כאילו אנחנו בכלל לא שם. במשך חצי שעה הם סורקים את הבטן, מדברים בינם לבין עצמם במונחים טכניים, נראה כאילו הם בודקים בעל חיים, לא בן אדם.

הם מסיימים, ואני מבקש שיאפשרו לי להיות נוכח בלידה. הבקשה מאוד לא מוצאת חן בעיניהם. "נראה כבר", אומר מישהו.

מירב

הרופאים שאני פוגשת לבדיקות הנוספות נראים דרוכים מאוד, הם קוראים זה לזה ומתפתח ביניהם דיון סביב בטני החשופה. הם מביטים במסך ומדברים ביניהם. איני מבינה דבר. אני מדברת אליהם והם לא עונים.

לבסוף אנחנו מוצאים רופא שמוכן לדבר אתנו, והוא אומר שבשלב הזה אין להם תשובות. הם יודעים רק שחייבים להוציא את העוברית ולנתח אותה מיד. אני מפחדת עכשיו כל-כך, חרדה לגורל התינוקת שלי.

גילי

אחד הרופאים, צעיר בג'ינס וחולצת טריקו, שכולם פונים אליו בשמו הפרטי – ד"ר נח, נראה אדם איכפתי, ונראה שהאחיות רוכשות לו כבוד. אני מנסה לדבר אתו. "זה מאוד יעזור למירב", אני אומר, "אם אהיה אתה בניתוח, היא תהיה הרבה יותר רגועה. "אני לא מבטיח שום דבר, אבל נראה מה אני יכול לעשות", עונה ד"ר נח.

אחרי האולטרסאונד אנחנו חוזרים אל המיון בקומה הראשונה, והאחות כבר מחכה עם השקית שהשאירה פתוחה בצד. "אני מקווה שהיא עוד בסדר", היא אומרת, "כי בכל מקרה אני לא הולכת לבזבז סתם שקית חדשה". משכיבים את מירב על מיטה ניידת, מורידים לה את הנעליים ולוקחים אותה משם. אני הולך אחריה, ומאחורי – בני משפחתנו שהתאספו כדי להמתין לניתוח.

מהבוקר מטפטפים לנו הרופאים את הרעיון שמוטב שהניתוח ייערך בבית-החולים הזה, ולא בבית-החולים הצמוד אליו, המתמחה בילדים. "כאן", מבטיחים לי, "מחמירים פחות, ויש לך יותר סיכוי להיות בלידה של הבת שלך". אנחנו שמחים כל-כך לשמוע שהוחלט לבסוף כי הניתוח אכן ייערך בבית-החולים הזה, ובכלל לא חושבים על התוצאה הצפויה: האמא תנותח בבית-חולים אחד, והתינוקת תילקח לבית-חולים אחר.

עוד עניין שלא חשבנו עליו מתברר כבעל משמעות מיוחדת: ה"קולה" שקניתי למירב תימנע ממנה את האפשרות להרדמה כללית. בזכות המשקה הזה הם לא יוכלו לאלץ אותה להיעלם לתוך שינה. היא תהייה שם כשהבת שלנו תיוולד.

מירב

אני מסכימה לניתוח קיסרי ונשלחת לחדר לידה, להתכונן לתהליך.

אני אחוזת אימה. מרגישה שהגוש גדל וגדל. המלים "אין הרבה סיכויים שהתינוק ישרוד בכלל אחרי הלידה" נחרטו היטב במוחי. אני רוצה כבר לפגוש אותה ולעזור לה.

אנחנו שואלים הרבה שאלות, ועכשיו כבר מתמקדים בפרוצדורות – מי ינתח, איך זה יתנהל, האם גילי יהיה אתי. אנחנו מדברים עם המנתח המיועד. קוראים לו רק נח הוא מבטיח לעשות ככל יכולתו על-מנת להכניס את שנינו לחדר הניתוח. מגלחים אותי, דוקרים ומפשיטים, מחברים לי קטטר. כולם סביבי בלחץ. ברור לכולם שזה לא ניתוח שגרתי.

אורות הניאון בוהקים והאחיות והרופאים חסרי סבלנות. הם נראים מפוחדים מאוד. התינוקת שלנו עומדת להיוולד, והאווירה כל-כך לא נכונה.

גילי

מחכים עם המיטה מחוץ לחדר הניתוח. מגיעות אחיות ואחריהן הרופא המרדים, והוא מודיע: "אני האחראי על חדר הניתוח, ואין שום סיכוי שאאפשר לך להיות נוכח בלידה".

אבל מירב צריכה אותי שם", אני מנסה לשכנע. "זה יעזור לה להירגע. חוץ מזה, זו זכותי הבסיסית להשתתף בלידה של הבת שלי".

"לאבא מותר להיות בחדר רק בניתוחים קיסריים שמבוצעים בבוקר", מגיבה האחות, "והשעה עכשיו כבר שלוש אחר הצהריים".

"אז נחכה למחר ונעשה את הניתוח בבוקר", אני אומר.

אמא של מירב לוקחת אותי לצד. "די", היא אומרת. "תן להם לעשות מה שהם רוצים, אחרת הם יתנקמו בה אחר כך".

אני נבהל ומוותר. אני אומר למירב שאני אוהב אותה ושאני אתה. המיטה נמשכת פנימה, והדלת נסגרת. אני נשאר בחוץ. לא יודע לאן לקחו אותה, מה קורה לה שם. פוחד לאבד אותה.

ד"ר נח מגיע, אני מסתכל לו לתוך העיניים, הוא משפיל מבט ואומר: "עשיתי מה שיכולתי".

מירב

מהדלת של חדר הניתוח אף אחד כבר לא מלווה אותי. גילי מתחנן להיכנס, אבל המדיניות מכניעה אותו. "יהיה בסדר", אני אומרת לו. "חייבים להוציא את התינוקת שלנו. אני אסתדר לבד, זה בסדר".

מסיעים אותי במהירות, כמעט בריצה. הצוות הרפואי נראה לי מתוח מאוד, כאילו הבטן שלי עומדת להתפוצץ להם בפרצוף בעוד רגע. הם מדברים ביניהם במשפטים קצרים, מתעלמים ממני. אני מוסעת באופן כל-כך מכני באלונקה,, מובלת אל לידת החלומות שלי בפחד נוראי… פחד זאת מילת מפתח בהתנהלות של העניינים מעתה ועד ההתעוררות.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.