wordpress com stats plugin

פרק 3: לידה

גילי

אני מתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית ועוצם עיניים. אמא של מירב אומרת לי שאמשיך לעשות למירב דמיון מודרך, כמו שעשיתי בשעות האחרונות. "מירב כבר תרגיש את זה", היא אומרת. אני מדמיין כדור של אהבה יוצא מתוכי, עוטף את מירב ומגן עליה.

אמא שלי נעלמה בינתיים. אבא שלי הלך להביא אוכל. אח שלי בא להגיד לי שקשה לאמא לראות אותי ככה, ושהיא הלכה. אני מטלפן לבטל את הפגישה עם עורך המקומון של אילת. אני אומר שלא אוכל להגיע היום כיוון שאישתי יולדת ברגעים אלה ממש. "מזל טוב" הוא אומר לי, "מזל טוב". אני כל-כך מתרגש שמישהו מברך אותי על הלידה. דמיינתי את עצמי אחרי הלידה מוקף חברים, שבאים לברך אותי לרגל הפיכתי לאב; אני מוציא סיגרים שקיבלתי במיוחד לאירוע הזה וחולק אותם עם החברים ושאר המברכים.

הסיגרים, ביחד עם שאר הדברים, נשארו באילת.

מירב

חדר ניתוח סטרילי ומתכתי. מעבירים אותי למיטת ניתוחים קרה. אני עירומה, מכוסה רק בסינר דקיק. מדהימות אותי מנורות הענק שמעלי, כמה אור הן נותנות. אני מקווה שהן באמת יעזרו למנתח לראות טוב יותר.

נח, צעיר ואכפתי, הוא מומחה לניתוחים קיסריים. יש סביבי הרבה אנשים, והם מתחילים בפרוצדורות. אין הרדמה כללית, ואני עומדת לחוות את מה שיתרחש, רק המסך יסתיר לי את הבטן.

אני מתקפלת לתנוחה עוברית, מקבלת זריקת אפידורל בגב, והרגליים שלי משתתקות, קודם אחת ואז גם השנייה. הרופא המרדים מספר לי בדיחות, ואני מיטשטשת.

חותכים את הבטן שלי.

עובר זמן. אני מרגישה אותם בעמימות מתעסקים עם הגוף שלי, ומזועזעת לגלות שהניתוח משתקף במעורפל במנורות שמעלי. אני רואה את הבטן פתוחה ורואה את הדם, ומתחילה לדמיין שלמנתח יש ידי אור שעושות הכול נכון.

עובר איזה זמן, מישהו מתרחק ואני שומעת קולות של בכי תינוקי. אני מתחילה לבכות. מישהו מקרב אל פני חבילה עטופה. "מזל טוב, יש לך בת". היצור היפה ביותר בעולם נגלה אלי, מסתכל בישירות אל תוך עיני. שנייה אחת עברה, והיא נלקחת למחוזות אחרים, נעלמת, נחטפת.

"יפה שלי, נשמה, מתוקה שלי!", אני צועקת ובוכה. הצוות נבוך, והמנתח מסביר לעמיתיו, באנגלית, שרציתי לידת בית, ובגלל זה אני בוכה כל-כך. מזל "שאני לא מבינה" אנגלית וגם לא עברית, מזל שאני בכלל לא שם, אחרת אולי הייתי נפגעת מההתעלמות ומכך שמדברים עלי בגוף שלישי.

גילי

עובר נצח שחור משחור, ולבסוף יוצאת מהחדר רופאה עם עגלה. אני יוצא למרדף אחריה. היא נעצרת, מסתובבת אלי, ובמבט רוסי קפוא אומרת שהיא ממהרת מאוד.

"זאת הבת שלי! תעצרי!", אני קורא לעברה.

בעגלה שוכבת התינוקת היפה בעולם. עיניים שחורות וענקיות מסתכלות בי בעניין. היא נראית בדיוק כמו מירב כשהיתה תינוקת. אמא של מירב מתיישבת על הריצפה, ליד העגלה, ובוכה וצוחקת בהיסטריה. אני מנשק את בתי וקורא לה אהובה. הרופאה שוב מודיעה שהיא ממהרת. אני ואחי הולכים אתה כל הדרך אל הפגייה.

תינוקות שוכבים על הגב, בוכים וצורחים. הרופאה מניחה את התינוקת שלי בחדר, ומתחילה לפטפט עם האחיות. אחרי כמה דקות היא מעבירה את התינוקת לאינקובטור. היא אומרת שאח שלי לא יכול להיות בחדר. אני נשאר. אני פוחד שהיא תיעלם או שיחליפו אותה בתינוקת אחרת, אבל אח שלי אומר לי שאין שום תינוק שנראה כמוה. אני מסתכל עליה ושוב רואה את עיניה. עיניים גדולות ושחורות מביטות לתוכי בשקט שבא ממקום אחר, רחוק כל-כך. שוב הרופאה מפטפטת עם האחיות. אני מבקש שתעזור לי להרים אותה על הידיים. "מה הבעיה? כמו שלוקחים תינוק", היא עונה כמעט בלי להביט.

אני לוקח אותה על הידיים ומחבק אותה. התחושה נעימה וטבעית כל-כך. אני מגלה שגם אם מעולם לא הרמתי תינוק, ובוודאי לא תינוק בן יומו, עכשיו, עם התינוקת שלי בידיים, אני יודע בדיוק מה לעשות.

פתאום הרופאה שוב נזכרת כמה היא ממהרת ומחזירה את התינוקת לאינקובטור. משום מה הוא לא פועל. היא מתייעצת עם האח הסיעודי, אבל ללא הועיל. "לא טענו אותו", הוא מסיק.

אני לא מאמין. הסבירו שזה מצב חירום, שיצטרכו, כנראה, לנתח מיד אחרי הלידה, ופתאום האינקובטור לא עובד. "לא נורא", אומרת הרופאה, ומבקשת מהאח לקחת את האינקובטור הלא תקין ואת התינוקת שלי בתוכו לבית-החולים לילדים בבניין השכן.

אח שלי שוב לידי, ואנחנו עוזרים להסיע את האינקובטור. הרופאה הולכת לצידנו, מקפידה לתפוס מרחק. "אני לא רוצה לשבור את הציפורן", היא מסבירה. אני מנצל כל הזדמנות לגעת בתינוקת שלי, ללטף אותה. אנחנו עוברים במעליות ובמסדרונות, יוצאים החוצה והולכים בין בנינים עד לבית-החולים לילדים.

עולים במעלית ומגיעים לפגייה. רופא גבוה מאוד יוצא לקראתנו ולוקח את התינוקת עם האינקובטור. "עכשיו אתה יכול ללכת ולתת לנו לעשות את העבודה שלנו", הוא אומר לי.

"בסדר", אני אומר, "אבל חשובים לי שלושה דברים: שלא יאכילו אותה בתחליפים, אלא יחכו עד שאמא שלה תשאב חלב, שלא יתנו לה חיסונים ושלא יקחו ממנה דם".

הוא שולח אלי מבט מרוחק. "גם ככה אנחנו לא מאכילים תינוקות בשתים-עשרה השעות הראשונות אחרי הלידה", הוא אומר, "אבל בנוגע לחיסונים, צריכה להיות לך סיבה טובה לבקשה כזו, כי אני לא יכול להחליט סתם ככה לא לחסן אותה".

"קראתי את הספר של ד"ר רוזנטל 'חיסונים – כל מה שרצית לדעת ולא העזו לספר לך'," אני אומר, "ואני לא מעוניין לתת לתינוקת במצבה חיסון שמכיל בתוכו חלבון של שימפנזה".

הוא מביט בי בתיעוב ומכניס את התינוקת שלי לחדר בלי להגיד מלה.

אני אומר לאחי שישאר לשמור על התינוקת שלי, ועושה את הדרך חזרה אל חדר הניתוח בבית-החולים הסמוך, אל מירב.

מירב

ההכרה חודרת למוחי לפני שהגוף שלי יכול לזוז. לידי נמצאות עוד שתי נשים במצב דומה, הן מתחילות להתייפח ולצעוק "איה, איה" ואני מבינה שזה ודאי כואב מאד להיות אחרי ניתוח קיסרי. אני תוהה אם ומתי הרגלים שלי יוכלו לזוז. אני מרגישה על ענן ומבינה שכנראה רק חלק מהמוח שלי עובד כרגע. החדר שבו אני נמצאת ממוקם ליד חדר הניתוח שממנו יצאתי לפני זמן קצר, מולי יש דלפק ואחות שעסוקה בטלפונים. מפעם לפעם בוקע קול גברי מהאינטרקום שמאחוריה – בעלים הדואגים לנשותיהם שבפנים. האחות עונה קצרות ואני מצפה לשמוע את קולו החם של גילי שימיס את השיתוק.

כשסוף-סוף אני מזהה את קולו באינטרקום הוא נשמע מודאג מאד. אני רוצה לענות לו או להגיד לאחות שתגיד לו שהכל בסדר, שאני עוד מעט באה, אבל אני לא מצליחה לדבר, הפה לא פועל. אני מצליחה רק לחשוב חזק. אני מוותרת וממשיכה לנוח, מתגעגעת אליו. "רק עוד כמה דקות" אני חושבת לעצמי.

גילי

בכניסה לחדר ההמתנה אני רואה שמוציאים מיטה ובה שוכבת מישהי עם פנים אפורים וכואבים. אני חושב שזו מירב ומתחיל לבכות, אבל מבט אל אמא שלה מבהיר לי שזו לא היא. שוב אני מזמזם באינטרקום ולבסוף שואלת מישהי מה אני רוצה. "זה בעלה של מירב, אני רוצה לדעת מה שלומה".

"היא בסדר, היא עוד מתעוררת, עוד מעט תצא", עונה לי הקול מאחורי הקיר. שוב נפתחת הדלת ויולדת אחרת יוצאת.

לבסוף מוציאים את מירב. היא נראית מטושטשת מאוד. "יש לנו תינוקת מדהימה", אני אומר לה. אני לא יודע אם היא שומעת אותי, אבל מצליח סוף-סוף קצת להירגע. מסיעים אותה לחדר התאוששות ואני הולך בעקבותיה. אני מגלה שמישהו גנב את הנעליים החדשות של מירב בזמן שהיתה בניתוח.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.