wordpress com stats plugin

פרק 4: מחלקת יולדות – פגייה

מירב

אחרי הניתוח אני מוסעת אל חדר התאוששות פרטי. אני מושכבת על המיטה ומחליפים לי את שקית הקטטר. מישהי באה לרחוץ אותי עם גיגית כחולה ודורשת שגילי יצא, "בגלל הצניעות", היא אומרת. החדר הוא לשימושנו לכמה שעות טרום האשפוז, אני ה"מתאוששת" היחידה שנמצאת בו ויכולה להתחיל לעכל את תחושותי. מיד נכנסים לחדר מבקרים… אני מרגישה שזה מוקדם מידי.

גילי

אל חדר ההתאוששות מתחילים להגיע בני משפחה. רובם בפנים אבלים. סבתא של מירב באה, ואתה גם הדודה, שאני בקושי מכיר, עם שני ילדיה הקטנים. אלה לא האנשים שדימינתי שיבואו לברך אותנו להולדת בתנו. בלילה מעבירים את מירב לאשפוז במחלקת יולדות. מגיעים עוד כמה מבקרים, גל, חבר שלי, הוא המבקר היחידי שמגיע עם זר פרחים ומברך "מזל טוב".

שעות הביקור מסתיימות סוף-סוף, והשומר ממהר להוציא את כולם. מירב הרוסה מכאבים ועייפה מכמות המבקרים, שנראים לפעמים כאילו באו לפיקניק. אני יושב אבוד ועייף ליד המיטה של מירב. "זמן הביקור עבר. היא צריכה לנוח", מודיעה לי האחות.

"כבר שנים אני ואשתי ישנים יחד", אני מנסה למחות, "תמיד יחד, אז איך דווקא עכשיו – כשהיא הכי צריכה אותי פה, לידה, אפילו כדי לגשת לשירותים – אני אשאיר אותה לבד במקום זר?".

"אין מה לעשות, אלה הכללים", מסבירה האחות, מבלי להביט בי.

מירב אומרת שתסתדר. היא מבקשת שאלך לראות את התינוקת שלנו ואחר-כך אלך לישון אצל אח שלי כדי שיהיה לי כוח למחר.

משהו בי רוצה כל-כך לישון, להיעלם. אתמול בבוקר יצאנו מאילת – שנות אור מהמקום החשוך שבו מצאתי את עצמי לפתע – ומאז לא נחתי ולא ישנתי. אני נאלץ להסכים עם האחות ועם אשתי. אני מנשק את מירב, משאיר לה את הטלפון הנייד, והולך לבית-החולים לילדים. עכשיו אני פתאום לבד.

מירב

המעבר לאשפוז במחלקת יולדות עם נשים אחרות מזכיר לי שמשהו קשה קורה לי: היולדות האחרות מקבלות את תינוקיהן. רק אלי לא באים. התינוקת שלי נלקחה ממני לבית-חולים לילדים, בבניין אחר. אני נכנסת לאופוריה מוזרה מהולה בתחושה של אבל.

ההורמונים, האפידורל, הטשטוש ומשככי הכאבים שמחולקים בנדיבות, לוקחים אותי למקום אחר, לא קולטת מה קורה, רק מרגישה פצועה וכואבת.

גילי

התינוקת שלנו שוכבת בפגייה בתוך האינקובטור עם תחבושת על העיניים. "יש לה צהבת", מסבירות לי האחיות, "הבילירובין שלה גבוה, ואנחנו מטפלים בה באור". אני מנסה לגעת בה, לדבר אתה, אבל מרגיש שאני לא יכול לעשות דבר. אני יוצא מהפגייה ותופס מונית לבית של אח שלי. אני יושב בסלון ומתחיל לבכות. כל-כך הרבה כאב צריך לצאת החוצה. "אתה לא רואה שכולם פה עוזרים לך", אח שלי מיד מתחיל להתגונן. "כולם בשבילך, מנסים לעזור לך". אני רוצה שמישהו יהיה איתי ברגעים הקשים ביותר בחיי אבל במקום זה מתעלמים ממני, נעלמים לי או תוקפים ושופטים אותי.

במיטה אני לא יכול להפסיק לחשוב על מירב ועל התינוקת הקטנה שלנו. אני מדמיין איך הידיים שלי זזות כאילו היו אלה הידיים הקטנטנות שלה. אני ממש מרגיש איך זה להיות היא. אני לא מניח לעצמי ללכת לשירותים או לשכב על הבטן. משהו בי מרגיש שאסור לי להתפנק כך, כשמירב שוכבת כאובה במחלקת היולדות, לא יכולה לזוז בלי עזרה. בבוקר אני לא רוצה להתעורר, לא רוצה לקום ולפגוש את המציאות. אני גם לא יכול להמשיך לישון, לא יכול להתחמק מהאחריות שלי כלפי מירב וכלפי התינוקת שלנו.

יום ג' 3.12

מירב

יום אחרי הניתוח, ואני לא יכולה לקום, לא יכולה לזוז. השותפה לחדר מהמהמת אל תינוקה, מתגפפת אתו, ואני כל-כך רוצה גם.

גילי רץ בין שני בתי חולים, מבניין לבניין, ממנה אלי. הוא מספר לי שהתינוקת שלנו מדהימה, ממעיט בפרטים, אני רואה על פניו שבר. אני ישנה וישנה. הגוף שלי מנוטרל והמוח כמו ברח לעננים. כבר לא איכפת לי. יהיה מה שיהיה, אני אתגבר. זה מסע רוחני. המוח אומר לי מלים של שלמות, המציאות שלי שבורה. אני מתנתקת מהכאב, אפופה באפאטיות.

משפחה, אנשים, עוברים ליד. אני לא רוצה לדבר. שילכו לבית-החולים השני. מי שרק יכול שיהיה לידה, שיגע בה. אנחנו שולחים אליה את כל מי שבא לבקר. ברור לנו מה התפקיד של כל אחד ואחד: האמהות שלנו נשלחות לגעת בה כל הזמן, ללטף את ראשה; אמא של גילי התבקשה לשיר לה שירים; עוזי, אח של גילי, נשלח לברר מה עושים הרופאים ולעכב אותם ככול יכולתו. גילי הולך ושב ממנה אלי, מנחם אותי ומספר שהוא כל הזמן אומר לה "אבא פה, אמא אוהבת אותך ותבוא בקרוב". הוא מספר לי שהוא דורש מהצוות בפגייה לא להאכיל אותה בסוכרים או בתחליפים, אלא לחכות לחלב של אמא.

אהבתי את התינוקת הזאת  עוד כשהיא היתה בבטן, חיכיתי לה כל-כך.

מהלך העניינים גורם לי להתאבל, לוותר ולשקוע. אני צוללת עמוק אל תוך האפאטיה.

גילי

אני מספר למירב שהתינוקת שלנו בסדר, שיש לה קצת צהבת, אבל מטפלים בזה באור. אמא של מירב אומרת שבטח יתנו לה אנטיביוטיקה, והיא לא תוכל להיניק חמישה עד עשרה ימים, אבל האחות אומרת שלא צריך אנטיביוטיקה, ושעם הכדורים שהיא מקבלת אפשר להיניק, כי הם בכלל לא משפיעים על החלב. אני מנסה להיות גם עם מירב וגם עם התינוקת, רץ מבניין לבניין, מבקש מאמא שלי שתהיה כל הזמן במסדרון, שלא תוריד עין מהתינוקת שלי. אשתו של אחי נמצאת כל הזמן עם מירב.

הצהבת הולכת וגוברת. הרופאים אומרים שכרגע היא בסדר, אבל אם תימשך ההידרדרות יש חשש לנזק מוחי, ולא תהיה ברירה, אלא להחליף לה את כל הדם.

ד"ר ארז, עוד רופא מהדור החדש, לבוש בג'ינס מתחת לחלוק, נכנס אל הפגייה. הוא מנסה לקחת לתינוקת שלי דם, והיא בוכה. "תעשי אתה משהו", צועק ארז לאחות ומסלק אותי מהחדר. מהחלון שבדלת אני רואה את האחות מכניסה לפה של התינוקת שלי אצבע, כדי שתשתוק, ואת ד"ר ארז מצליח לבסוף לחבר לה כמה עירויים בידיים ובמצח.

אני מתקשר לאמיר. במשך שנים רבות הוא היה המטפל והמורה שלי ושל מירב לדימיון מודרך. לפני כמה שבועות נפגשנו אתו, עם דפנה אשתו ועם שלושת ילדיהם. אכלנו יחד ארוחת צהריים בדירה הזעירה שלהם, ואחר-כך הלכנו לבריכה של הקיבוץ. שוחחנו ארוכות על לידה טבעית.

דחיתי את השיחה הזו שוב ושוב, היה קשה לי כל-כך להתקשר אליו ולספר לו איך כל החלומות שלנו התרסקו ונשברו לרסיסים. "חבל שלא טילפנת מיד", הוא אומר, "בשביל זה יש חברים". אמיר מזועזע, הוא נשמע כועס. "אתם חייבים להיות עם התינוקת שלכם. זה הדבר הכי חשוב עכשיו בשבילה." נראה שהוא לא ממש מבין איפה אני נמצא.

אני יוצא ללובי של בית-החולים. מדליקים שם נר רביעי של חנוכה. "אתם מאמינים בנסים?!", צועק אל הילדים שחקן מסדרה קומית בטלוויזיה, "אתם באמת מאמינים בנסים?! נסים יכולים לקרות!!", הוא מבטיח לילדי בית-החולים ולהוריהם. אני עוצם עיניים ומתפלל לאלוהים שיתן לי את הנס הזה, שיעשה את התינוקת שלי בריאה, עכשיו!

מגיע הלילה, האחיות דוחקות אותי החוצה, גם מבית-החולים לילדים וגם מבית-החולים ליולדות. אני שוב תופס מונית לבית של אחי. הנהג רואה שאני שבור. הוא מדובב אותי, ולבסוף אני מספר שהבת שלי עלולה למות מצהבת בכל רגע. "שטויות," הנהג אומר "להרבה תינוקות יש צהבת. לשני האחיינים שלי היה צהבת כשהם נולדו. והיום… היום שניהם ספורטאים. אל תדאג", הוא מוסיף, "זה בית-החולים הכי טוב במזרח התיכון הרופאים פה יודעים בדיוק מה הם עושים." הוא מסיים בטון מרגיע. ברגע שאני מגיע למיטה נופלת עליי תרדמה ואני ישן עד אמצע הבוקר, מכונס בתוך עצמי, סגור בפני העולם.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.