wordpress com stats plugin

פרק 5: הנקה

יום ד' 4.12

מירב

אמא שלי אומרת למישהו משפט שבאורח פלא מעורר אותי, מחזיר אותי להכרה: "תראו איך היא נראית! היא חייבת להיפגש עם הילדה".

אני מוכנה, ותוך דקות יושבת בכסא הגלגלים. לפני הפגישה עם בתנו אני רוצה להכין לה גם חלב אם שאוב.

גילי

אני מגיע אל המיטה של מירב. היא כבר לבושה ומוכנה לדרך, היא אומרת שהיא חייבת לפגוש את הבת שלנו ולהיניק אותה. אני לא יודע איך להכין אותה לקראת מה שהיא עומדת לראות.

אנחנו מבקשים לראות יועצת הנקה, שתעזור לנו לשאוב חלב. אל החדר נכנסת אשה עבת בשר וחמורת סבר, "אי אפשר לשאוב חלב ארבעים ושמונה שעות אחרי הניתוח, אפשר רק אחרי חמישה ימים, אז חבל שתבזבזו את הזמן", היא אומרת. אנחנו לא מוותרים. אני מסיע את מירב לחדר התינוקות של בית-החולים כדי לשאוב חלב. מתברר שהמשאבה נמצאת בהדחה ושניאלץ לחכות שעה. אני תובע שיקראו לעובדת סוציאלית שעליה המליץ לי האח הסיעודי שהסיע את האינקובטור. כעבור דקות אחדות מופיעה בחדר אשה נחמדה וסימפטית, וכשהיא שומעת את קורותינו עיניה נמלאות דמעות. היא דורשת שתבוא יועצת הנקה אחרת ושיביאו לנו משאבת חלב.

היועצת מגיעה עם החלקים לשאיבה, ואומרת: "זה לא בעיה, שפשוט תשאב חצי שעה מכל צד". אחרי כמה שניות מירב צורחת. המכונה המסורבלת מותירה בשד שלה פצע גדול, שלפוחית אדומה ומפחידה. אני צועק על העובדת הסוציאלית ומאשים את יעוץ ההנקה המפוקפק. הרופאה שבוחנת את הפצע אומרת שצריך למרוח משחה אנטיביוטית, ושלמשך כמה ימים אסור להיניק מהשד הזה.

"בוא", אומרת לי מירב, "הולכים לבת שלנו". אני מסיע אותה בכסא הגלגלים, ואנחנו מתגנבים החוצה, אל בית-החולים לילדים. בדרך אנחנו פוגשים את האח הסיעודי, והוא רואה שמירב נאנקת מכאב. "את מסוגלת", הוא אומר לה, "יש לך כוח. הכאב הזה לא נורא, וכמה שתזיזי את הגוף יותר אחרי הניתוח, ככה תחלימי מהר יותר". הוא פותח לנו מעלית במפתח מיוחד ומקצר לנו מאוד את הדרך אל בתנו. הוא עוד מספיק לספר שהתלונן בהנהלה על הרופאה שליוותה אותנו לפגייה. אנחנו מודים לו וממשיכים במסע – חצי שעה עד הפגייה.

מירב

גילי מסיע אותי אליה – אל אהובת נפשי שבבניין האחר. הדרך ארוכה כל-כך, ואני בכסא הגלגלים, להוטה  לקראת המפגש. מעליות, מעברים, מסדרונות, כביש ושוב מעברים, מסדרונות ומעליות – איזו דרך מייגעת.

גילי

התינוקת שלי:

יש לי את התינוקת הכי מדהימה בעולם. יש לה אנרגיה כל-כך טובה. היא מקסימה.

אני כל-כך אוהב אותה.

בשבילי זה נס שהיא היא.

זאת מתנה ענקית שהיא בחרה בי.

התינוקת המקסימה שלי מסתכלת על העולם מתוך האינקובטור שלה בעינים גדולות ושחורות.

היא לא מבינה למה דוקרים אותה כל הזמן, לוקחים לה דם, ועושים לה כואב.

היא גם לא ממש מבינה למה הוציאו אותה כל-כך מהר מהבטן.

ומי זאת אמא בכלל ואיפה היא?

את אבא היא כבר פגשה. הוא חיבק אותה חיבוק גדול, וליווה אותה בעגלה בתוך קופסה גדולה.

הוא גם נגע בה בדרך כשרק היה יכול.

אבל למה מזריקים לה את הדבר הזה שעושה לה להרגיש חלשה כל-כך?

ולמה לא נותנים לה לאכול?

את זה היא עוד לא מבינה.

היא זווכרת  רק שפתאום פתחו לאמא את הבטן. אחרי שאמא הייתה עצובה ומתוחה  כבר כמה ימים ואבא כל הזמן דיבר אליה. עד שפתאום היא לא שמעה אותו יותר..

ואז לקחו אותה בכוח והוציאו אותה.

היא לא יכלה לנשום. אז הכניסו לה משהו לגוף שממש כאב, והיא בכתה.

ואמא התחילה לבכות. גם ואז נתנו לה קצת להסתכל עליה ולקחו אותה משם.

מאז היא לא פגשה את אמא. וכל הזמן דוקרים אותה ומפריעים לה ומדברים אליה לא יפה.

קשה לה להבין איפה אמא ומה קורה סביבה.

אז היא פשוט נרדמת ומנסה לנוח כמה שהיא יכולה.

והנה פתאום אמא באה. כמה שהיא יפה. היא כל-כך עייפה ועצובה.

היא רואה שיש לה תחבושת ענקית על כל הראש. במצח מחוברת לה מחט.

אמא לוקחת אותה על הידיים ושרה לה שיר אהבה חרישי.

מירב

לבנה, קטנטונת, עיניה מכוסות והיא מחוברת בוורידיה לצינורות ולמכשירים. נראית שלווה באופן מפתיע, אולי התרגלה כבר לכל הדקירות האלה. אולי היא חזקה במיוחד. היא מניעה את כפות ידיה ואת רגליה המושלמות ומגששת, היא מחפשת אותי.

אני נוגעת בה ומנשקת שוב ושוב את ראשה.

העיניים שלה מכוסות, כי היא מטופלת במיטת אור. "היא מטופלת באור כי יש לה בילירובין גבוה, צהבת", מסבירים לי. אני לא רואה את עיניה, אבל רואה שהיא דומה לי, ולבי יוצא אליה, אהובתי. בכל רגע שעיני נחות עליה אני מתאהבת בה יותר. הבטן שלה ענקית. צינור זונדה מושחל לאפה. אני ממשיכה ללטף אותה ושרה שיר לתוך אוזן מלאכית. היא כולה נדרכת.

"תראה, גילי, היא מזהה אותי. היא באמת חיכתה לי".

הריח שלה מהמם אותי. אני שרה וראשי קודח. מה קורה פה? מה עושים לך? ילדה שלי, האם כאב לך כשחיברו אותך לכל הציוד הזה? באת לכאן כדי לחיות? איך אדע מה לעשות בשבילך? מה הבעיה שלך? אלוהים! האם הרופאים יודעים מה הם עושים? איך אדע שאפשר לסמוך עליהם?

אני יודעת שתינוקות שיונקים מיד לא ממש חולים בצהבת ילודים. חלל נפער בי, הכמיהה גדולה מדי, אני דורשת להיניק אותה מיד. מציעים לי כסא פלסטיק. אני יושבת ליד האינקובטור, מנסה להיניק באיחור של יומיים והיא יודעת בדיוק מה לעשות. מופלאה.

אני מתחברת אליה באהבה שלא ידעתי מעודי. ברגע ההוא הגוף שלי מתחיל להתאושש מהניתוח.

גילי

מירב מבקשת לקחת אותה אליה ולהיניק אותה. התינוקת שלנו מביטה בה לתוך העיניים במבט אוהב ומבין, ואז מלטפת את השלפוחית שבשד, ממששת אותה קצת, מקרבת את הפה ומפוצצת אותה. אחר כך היא מתחילה לינוק. סוף-סוף משהו טבעי, אנושי, אמיתי.

אחות נכנסת ואומרת שצריך להחזיר אותה לאינקובטור, כי היא בסכנת חיים בגלל הצהבת. אנחנו מבקשים עוד כמה דקות, ומחזירים אותה.

כבר מאוחר, ומירב עייפה וכאובה, רוצה לחזור למחלקה ולקבל משהו נגד כאבים. אני מבקש מאחת האחיות משאבה כדי שנוכל להשאיר חלב ללילה. מתברר שבית-החולים לא מספק את אחד החלקים במשאבה, אותו אפשר למצוא רק ב"יד שרה" בקומה החמישית, ושם פתוח רק עד חמש. אני מחליט לנסות להשיג את החלק בכל זאת, ורץ אל הבניין השני. אחרי שלוש ריצות הלוך ושוב, שבהן בכל פעם אני מקבל חלק אחר שלא שייך למשאבה, מתברר שלא נוכל לשאוב היום.

בעודנו מנסים לעכל את העובדה שלא נוכל לתת חלב אם לתינוקת שלנו, נכנסת בבהילות אחות ומודיעה שחייבים לתת לתינוקת תרומבוציטים. אנחנו מנסים לברר למה הכוונה, והיא מסבירה שמדובר על מוצר של דם. מירב מתחילה לבכות, והאחות מנסה לנחם: "אל תבכי, מתוקה, זה לא נורא". פתאום מופיעה שם עוד אחות ומודיעה שבדקו את בדיקות הדם ומתברר שבבדיקה האחרונה עלה שיעור התרומבוציטים פי ארבעה, ושאין כרגע שום צורך במנות דם. אנחנו בטוחים שההנקה שינתה את המצב, ושבזכותה לא תיאלץ התינוקת שלנו לקבל דם מתורמים אנונימים. אנחנו מתחבקים וקצת נרגעים. אני מחזיר את מירב למחלקת היולדות ומטלפן להורים שלי, מבקש שיקנו את משאבת החלב הכי טובה בשוק.

יום ה' 5.12

בוקר, ושוב אני מסיע את מירב בכסא גלגלים אל הפגייה. אני מופתע לגלות שהאחות הראשית התייחסה ברצינות לבקשה שלי, והעבירה את הבת שלנו מטיפול נמרץ לחדר פגייה רגיל. חששתי שהרעש התמידי והצפצופים עלולים לפגוע בשמיעה שלה; גם אמרתי לה שבעצם היא לא פג, כך שאין שום סיבה שהיא תהיה בטיפול נמרץ של פגים; ואף-על-פי שהאחות ענתה שאין הבדל של ממש ברעש, אני מגלה שהיא עשתה אתנו לבסוף חסד והעבירה אותה לחדר אחר. התחושה כאן טובה יותר. פחות תינוקות בוכים וצורחים, פחות מכשירים מצפצפים. רדיו מנגן חדשות מהעולם החיצון, מוסיקה נעימה. אכן שינוי.

אני מכניס לטייפ קלטת של מוסיקה להרפיה שהספקתי להכניס לתיק ברגע האחרון לפני שעזבנו את אילת, ומצמיד אותו לאינקובטור. אולי כך אעזור לה קצת להירגע.

האחיות אומרות שהצהבת ירדה. מירב מקבלת את התינוקת להנקה של עשרים דקות בחדר אינטימי עם כורסאות הנקה. יש הרגשה שהדברים מתחילים להסתדר.

מירב מחזירה אותה לאינקובטור. היא מאוד עייפה, חייבת להגיע לשירותים. השירותים בפגייה מיועדים לצוות בלבד, ורק בחוץ, ליד המעלית, יש חדר אחד המיועד לנכים. על-פי רוב תפוס שם ולרוב מטונף, כי בנוסף לנכים משתמשים בו כל המבקרים וההורים של התינוקות הנמצאים בפגייה. אני משכנע את מירב שתיכנס לשירותים שבפגייה: "זה בסדר, עברת ניתוח לפני יומיים, אף אחד לא יגיד לך שום דבר". היא נכנסת מהוססת, אבל אחד הרופאים רואה אותה ומתחיל לצעוק שיש שירותים בחוץ, שתצא אליהם.

אני מחזיר את מירב למחלקת היולדות וחוזר אל הפגייה. בחדר, ליד האינקובטור, יושבת אשה מבוגרת, מכונסת בעצמה, מרוכזת לגמרי בבדיקת הגליונות היומיים של הפגים. אני מציג את עצמי בפניה, והיא מציגה את עצמה: "פרופסור ליבר, המחליפה של פרופסור סורוקה, מנהלת הפגייה". היא מקסימה אותי בפשטות שלה, נראית לי חפה מהתנשאות.

"כבר הרבה זמן", אני נפתח בפניה, "אני מחפש מישהו שיהיה מוסמך לתת לי כמה תשובות, ולא מוצא. וחוץ מזה, אני רוצה מאוד להודות לאחות הראשית על זה שהעבירה אותנו לחדר הזה". הפרופסור אומרת שהיא הרופאה האחראית על החדר, ושעכשיו אני יכול להיות רגוע.

"אני כבר הרבה יותר רגוע", אני אומר לה, "אבל אני צריך לבקש ממך בכל לשון של בקשה לקחת מהבת שלי כמה שפחות בדיקות דם; אני גם מבקש שיקפידו לתת לה רק חלב אם, ולא פורמולות, כל עוד יש חלב שאוב במקרר".

פרופסור ליבר אומרת שהגישה שלה היא לדקור את התינוקות כמה שפחות. היא לוקחת טוש אדום וכותבת בגדול על פתק: "רק חלב אם".

סוף-סוף מישהי אנושית. אמא שלי מדברת אתה, ונראה שמיד נוצר ביניהן קשר מיוחד. אני משאיר אותן שם והולך לבית-החולים, להביא את מירב אל הפגייה. אמיר ודפנה נמצאים שם, דפנה הגיעה בבוקר עם לחם אורגני שאפתה וסלט שהכינה, ולקראת הערב הצטרף אליה אמיר. אנחנו כל-כך רוצים להיעזר בהם, אבל לא יודעים אם זה אפשרי.

נושאים: בריאה - הספר | תגובה אחת »

תגובה אחת

  1. מאת עדי :

    מקסים וכל כך כל כך מרגש
    לא יכולה לחכות לשמוע את הסוף הטוב

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.