wordpress com stats plugin

פרק 6: על-פי תהום

מירב

האחיות והרופאים לא מסבירים דבר. כבר התחלתי לקלוט את הרעיון של ההיררכיה. צריך לחכות למי "שיכול" לתת הסברים. המצב שבו מעמידים אותנו מעורר בנו התנגדות. אנחנו עוברים עם השאלות שלנו את כל אנשי הצוות, עד שמגיעה סגנית מנהלת המחלקה, חסידה ליבר. סוף-סוף מישהי שיכולה להציג איזו שהיא תמונה: "עוד לא לגמרי ברור מה יש בבטן. אנחנו יודעים רק שזה אִיום גדול. היא עוברת בדיקות כל הזמן".

אני מבינה פתאום שבזמן שהתאבלתי, התינוקת שלי עברה ועדיין עוברת פרוצדורות רפואיות, יום ולילה. אני יושבת מול האינקובטור ומביטה בה. אני רוצה להישאר על ידה כמה שיותר. אנחנו שמים לב שכל המכשירים שאליהם היא מחוברת ניידים, ומבקשים מהרופאים להיות אתה לבד, מתעקשים, מתחננים.

אמא של גילי מטלפנת לחברה שלה, אשתו של עיתונאי בכיר, שמכירה את אחד הרופאים, ואחרי דיונים ומשא ומתן של חצי יום אנחנו מקבלים אישור להיות אתה לבד בחדר המנוחה כמה שעות. הצוות מרגיש כלפינו רחמים, ומאפשר לנו להיות אתה את השעות היחידות האלה, אולי האחרונות, לדעתם.

קשה לי עם כל החוטים והצינורות. היא דקורה בכל-כך הרבה מקומות, אבל סוף-סוף אנחנו ביחד, לבד. אני מתמכרת לרגעים האלה ושואבת מהם כוח. אני עוטפת אותה בזרועותי, מגוננת על הילדה שלי בגופי, מוצפת כולי ברגשות שהיא מעלה בי ומתעלמת מהעולם החיצון. אבל העולם שבחוץ תובע את תשומת לבי.

אל החדר שסידרו לנו בפגייה נכנסים שני רופאים בכירים, אחד מהם הוא מנהל המחלקה האונקולוגית. בחדר מופיע גם מנתח, וכשהוא מתחיל לדבר הזמן עוצר מלכת; הוא אומר "גידול ממאיר ענק בכבד", והכול קופא. זה מרגיש כמו משהו גדול מדי, ובדרך מוזרה מתגנב לשפתי קצה של חיוך. אולי הכול כל-כך לא הגיוני ולכן קצת מצחיק.

עד כמה עוד יכול המצב להידרדר?

"זה סרטן?", אני נכנסת למצב פרקטי ומתחילה לברר.

"כן", עונה המנתח.

"בסדר, אז מנתחים?"

הסיבה העיקרית לביקורם בחדר נחשפת עכשיו: "אי אפשר לנתח. לא יישאר די כבד בריא".

המנתח מתבונן בעמיתו, מביט בו אומר: "הוא יצטרך לעבור כימותרפיה ובעתיד נוכל לנתח". אנחנו משתתקים. הרעיון נשמע ממש מוזר. אנחנו המומים מהדיאגנוזה ומהפתרון המוצע.

"צריך לעשות ביופסיה", המנתח ממשיך, "כדי לאשר את מה שאני כבר בטוח בו – השם הוא הפטובלסטומה. הוא יצטרך…"

"היא!", אני מתקנת בחוסר סבלנות, "אתם מדברים על הבת שלי".

"כן, היא תצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים", הוא חוזר.

הם מודיעים שבקרוב מאוד יעבירו אותה למחלקה האונקולוגית. מגישים לנו טופס לחתימה – אישורנו לביופסיה.

גילי

ד"ר ניר קלין, מהרופאים האחראים בפגייה, מבקש מהאחיות לארגן לנו חדר אורחים, שבו נוכל להיות שלושתנו יחד עד הביופסיה בבוקר. הן מפנות לנו חלק מחדר צדדי בפגייה, בין המון מכשירים, ומצביעות על שתי הספות הנפתחות, "באדיבות המחלקה האונקולוגית". אמא של מירב, אמא שלי ואחי נמצאים אתנו.

בערב שוב מופיעים בחדר שני רופאים אונקולוגים, ד"ר מדיין וד"ר יריב, מנהל המחלקה האונקולוגית. "ביחד עם הביופסיה" הם אומרים "תהיה זו הזדמנות טובה גם לחבר צנתר. מדובר בהליך פשוט כדי שלא יכאב כשלוקחים דם או נותנים תרופות". ד"ר דרור דן מצטרף אליהם, הוא אומר שהוא יהיה, כנראה, המנתח. ד"ר דן מסביר בקצרה על הביופסיה ועל הצנתר – "הפורט" שהוא ישתיל מתחת לעור. הוא אומר שהוא די בטוח בסוג הגידול, "גידול סרטני", ושמבחינתו לא צריך ביופסיה, אבל בכל מקרה הם רוצים להיות בטוחים. "אני לא רוצה להרדים אותה פעמיים", הוא מסביר, "אז טוב שישימו את הצנתר בהזדמנות זו, כי הוא ישמש אותה בכימותרפיה".

מירב

אמא של גילי שואלת: "אין אפשרות לנתח ולהוציא את הגידול?", המנתח אומר שלא. "מישהו אחר, בעולם כולו?", היא לא מרפה.

"אולי תמצאו מישהו אחר בעולם, אבל אני לא אנתח", הוא עונה.

עכשיו הרופאים מסבירים שהיא תעבור זמן מאוד-מאוד קשה של בדיקות ושל תרופות ומנות דם, ומבקשים שנאשר את השתלת הצנתר, "פורט-אקט", לביצוע הפעולות האלה בגופה. "אין לה ורידים פנויים ללקיחת דם, אתם תחסכו ממנה המון סבל עם הפורט".

אנחנו עושים חישוב מהיר: שלוש-ארבע בדיקות דם ביום, אנטיביוטיקה ועוד חומרים כל הזמן, בכל פעם הם פותחים ורידים, והיא בת ארבעה ימים ושוקלת שני קילו וארבע מאות גרם.

"אם נשתיל את הפורט מיד אחרי הביופסיה, הוא יעבור רק הרדמה מסוכנת אחת". הם לא מפנימים שהיא בת.

אנחנו מאשרים בלב כבד את השתלת הפורט. נשמע הגיוני ונכון להקל עליה ולחסוך ממנה עוד הרדמה ועוד כאב מיותר. זו, לפחות, המסקנה המהירה שאליה יכולנו להגיע בעשר הדקות שקיבלנו כדי לשקול את החתימה. האווירה בהולה כל-כך.

גילי

"אני יודע שאנשים ישמעו סרטן בכבד ויבהילו אתכם", אומר לנו המנתח, "אבל תשמעו לי, אצל תינוקות זה שונה לגמרי מסרטן כבד אצל מבוגרים. סיכויי ההחלמה אצל תינוקות טובים מאוד". אמא שלי שואלת אם אי אפשר להסיר את הגידול בלי טיפולים כימותרפיים. אולי תמצאו מישהו בעולם שיסכים לעשות ניתוח כזה, הוא אומר, "אבל בכל מקרה, אני לא אסכים".

הוא יוצא, ומיד נכנס לחדר הרופא המרדים. הוא מבקש שאחתום על טופס ההסכמה לניתוח הביופסיה וההשתלה של הפורט שיתבצע מחר. אני מנסה להתלבט קצת עם מירב, אבל המרדים אומר שאין לו זמן לזה, ויוצא זועם מהחדר. מירב שולחת אותי בעקבותיו, אני לוקח ממנו את הטופס וחותם בידיים רועדות.

מירב

רוב הזמן אין לי איפה לשכב או לנוח על יד בתי, מזל שקיבלנו חדר ללילה. כל כולי מנסה להתמקד בטובתה של בתי ורק כאבים חדים בזמן ההליכה והישיבה או קושי בהליכה לשירותים, מזכירים לי את הניתוח הקיסרי שעברתי לפני שלושה ימים. אין לי זמן לעצור ולבחון את תחושות הגוף אבל הירידה הדרמטית בתפקודי הגוף ברורה ואני תלויה ונתמכת בגילי.

גילי

מגיע הלילה ואנחנו מנסים לישון. התינוקת כל הזמן בידיים של מירב. מירב מנשקת אותה ואומרת לה מלים של אהבה. הם גילחו חלק מהשיער שלה, חיברו לה עירויים לראש וליד. לא נוח לה. אני יוצא ושואל את האחיות אם אפשר להוריד לה את העירוי מהראש. מאחורי תחנת האחיות יוצא אלי פתאום ד"ר ארז וצועק שהוא לא ירשה את זה. הוא שואל אם יש לי מושג כמה זמן לוקח לחבר לתינוק עירוי. אני חוזר לחדר.

אחרי כמה שעות התינוקת מצליחה להוריד לעצמה את העירוי מהיד, ויורד לה דם. אנחנו קוראים לאחיות, והן מגיעות עם ד"ר ארז. הוא נראה עכשיו עצבני מאוד. "תודה שהתעקשת להשאיר לה את העירוי", אני אומר, "חסכת ממנה סבל מיותר. מחר כבר יהיה לה צנתר, ולא יחפשו לה ורידים והיא לא תוכל להזיז את העירוי".

"לא כדאי לך לבנות על זה", עונה לי ד"ר ארז. "עוד ידקרו אותה הרבה פעמים בוורידים. הצנתר לא יחסוך לה כל-כך הרבה סבל כמו שנראה לך".

אנחנו מנסים להירדם. אני מצליח לעצום את העיניים סוף-סוף, אבל אז נכנסות האחיות, מדליקות את נורות הניאון, שוקלות את התינוקת, ולוקחות אותה לחדר ניתוח. אנחנו הולכים בעקבותיהן עד שהדלת נטרקת בפנינו. אנחנו נשארים מאחור להתפלל.

יום ו' 6.12

מירב

זמן ההתייחדות שלנו נגמר. מחזירים את התינוקת שלנו לפגייה, שוב לבדיקות ולצילומים, ומשם היא תמשיך לניתוח.

אחרי הביופסיה וההשתלה של הפורט ייקחו ויתנו לה דם ותרופות דרך הקופסה הקטנה שתהיה לה בבית החזה, מתחת לעור. הקופסה הזאת עלולה להזדהם מפעם לפעם, ואולי עוד יצטרכו לפתוח ורידים כדי לתת לה אנטיביוטיקה, אבל באופן כללי אפשר לצפות שהיא תידקר הרבה פחות. אנחנו פוגשים את פרופסור ליבר והיא אומרת לנו "הפורט הזה, הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לילדה הזאת". אנחנו מבינים שאם זה הכי טוב, הם לא נותנים לילדה שלנו הרבה סיכוי.

חיכינו כל-כך לניתוח, שיסירו את הגידול ושהכול ייגמר – לשם כך הגענו לבית-החולים הזה. ופתאום הכול משתנה. עכשיו הם עושים לתינוקת שלנו ניתוח כדי להכין אותה לכימותרפיה. טיפול כזה לתינוקת בת יומה? משהו בנו מזדעק, ואנחנו מתחילים לגשש אחר חוות דעת נוספת. מובהר לנו שאנחנו כבר במקום עם הכי הרבה ניסיון בבעיה הזאת, עם הרופאים הכי טובים. אנחנו מבולבלים, יורים שאלות לכל הכיוונים.

פרופסור חסידה ליבר אומרת לאמא של גילי שאם זו היתה תינוקת שלה, היא היתה מנתחת אותה בחו"ל. טוב לשמוע מישהו שמעלה את האפשרות הזאת, ובכלל היא נחמדה מאוד, היא באה לבדוק מה שלומנו, לדבר עם האמהות, לעודד אותן.

גילי

הפרופסור לוקחת אותי ואת אמא שלי הצידה ואומרת: "אני הייתי מוצאת מנתח בחו"ל". היא ממליצה שנפנה לרב פירר: "יש לו קשרים בבתי החולים הטובים בעולם, ויש לו אמצעים וידע – הוא האדם שיוכל למצוא למענכם את המנתח המתאים ביותר". היא מציעה לתרגם בעבורנו את החומר הרפואי כדי שהרב פירר יעביר אותו לחו"ל בהקדם. היא שולחת את אמא שלי להביא את תצלומי הסי.טי. מהארכיון, ובהמשך נשלח אחי הצעיר לבני ברק עם החומר המתורגם, הבדיקות והצילומים. הוא משאיר הכול במשרדים של הרב פירר במעטפה. שם השולח: פרופסור סורוקה, מנהלת מחלקת הפגייה. בכתובת השולח אין שום פרט בנוגע אלינו. פרופסור ליבר מבקשת שלא נזכיר את מעורבותה בעניין: "אם מישהו ידע שאני המלצתי לכם לפנות אל הרב, אני עלולה לאבד את המשרה שלי".

מירב

חסידה ליבר מתרגמת עבורנו לאנגלית את המכתב של סיכום המחלה, על חשבון זמנה החופשי. אנחנו מעבירים את המסמכים לרב פירר וממשרדו מבטיחים לנו שהחומר יישלח לחו"ל ושיחזרו אלינו עם תשובה תוך עשרה ימים. אנחנו שולחים לליבר פרחים.

מרגע שהועבר התיק הרפואי אל הרב פירר אנחנו שרויים בהמתנה, ממוקדים לגמרי בתקווה שתגיע תשובה חיובית לפני המועד שנקבע להתחלת הטיפול הכימותרפי.

בחדר ההמתנה של הפגייה, ליבר תופסת את דפנה לשיחה. היא אומרת לה שגילי מתנהג "לא לעניין", ושהיא יכולה להביא לכך שיאשפזו אותו בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים, כדי למנוע ממנו להפריע להליכים רפואיים. את אמא של גילי היא משכנעת לחזור לחייה הרגילים כדי שלא תישחק, ותוכל לעזור לנו "כשבאמת נצטרך אותה".

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.