wordpress com stats plugin

פרק 7: נאחזים באוויר

גילי

בזמן שהתינוקת שלנו נמצאת בחדר הניתוח, אני מסיע את מירב בחזרה למחלקת היולדות לבדיקת רופא. מירב כבר יכולה להשתחרר, אבל האחות אומרת שהיא תאפשר לה להישאר במחלקה עוד יומיים, "כדי שתוכלי להיות קרובה לבת שלך". אני חושש שישאירו את מירב מאושפזת עוד ועוד, ומנסה לשכנע אותה לוותר על הג'סטה. אני מציע למירב שנישן אצל המשפחה שלי, לא רחוק משם, או שנשכור חדר במלון ליד בית-החולים, העיקר שנהיה כבר ביחד ושהיא תצא מתקן של מאושפזת. מירב אומרת שכואב לה כל הגוף, ושהיא לא יכולה לחשוב על דבר חוץ מלהיות ליד הבת שלנו, ושבית-החולים הוא האפשרות הקרובה ביותר. היא מחליטה להישאר.

מירב

במיטה שלי במחלקת היולדות נוח ונעים, היא מתכווננת ומרופדת היטב. אני שוקעת לתוכה אחרי אינספור שעות של ישיבה על כסאות נוקשים ונהנית מהטעם של הבורקס שהשאיר לי על השידה מבקר מזדמן. סוף-סוף אני מרגישה את הגוף שלי. אני מקשיבה לקולותיהן של נשים נוספות בחדר. אני שומעת אותן מתלוננות על הכאב ובכל זאת מרגישה את הפער, כמה מהר הן מחלימות יחסית אלי. אני רוצה את התינוקת שלי.

גילי

אמא שלי מטלפנת מהפגייה. היא יושבת עכשיו עם מיכל, העובדת הסוציאלית של המחלקה האונקולוגית, "בחורה מקסימה, תבוא לפגוש אותה, היא מחכה". אני מגיע. אנחנו יושבים בחדר של מיכל. היא בת עשרים ושתיים, לבושה במיטב האופנה. אנחנו מדברים, ואני מתחיל לבכות, משהו בי מקווה שאולי כך אוכל להגיע אליה למקום עמוק יותר. נראה שקשה לה עם הבכי שלי.

"ביום ראשון", היא אומרת לי, "הבת שלך תעבור למחלקה האונקולוגית. היחס אצלנו שונה לגמרי מהיחס בפגייה. אצלנו דורשים שכל הזמן יהיה הורה עם הילד. וחוץ מזה", היא מוסיפה, "אצלנו זה בדרך כלל שני ילדים בחדר, ולא שמונה או עשרה כמו בפגייה. יש לי המון תיקים", היא ממשיכה, "של המוני ילדים שהצלנו את חייהם".

עכשיו היא קצת ממהרת, כי השבת עומדת להיכנס עוד כמה שעות, אבל משאירה לי מספר של טלפון נייד. היא אומרת שבדרך כלל היא לא עושה את זה, ועל-פי הוראות בית-החולים אסור לה לתת מספר טלפון אישי, "אבל אם תצטרך משהו, אל תתבייש להתקשר". אני חוזר לקחת את מירב, ואנחנו הולכים להמתין ליד חדרי הניתוח.

דלת חדר הניתוח נפתחת, והתינוקת שלנו מוחזרת אל חדר טיפול נמרץ בפגייה. האחיות אומרות שמצבה מצוין, שהיא אינה נזקקת להנשמה אפילו. תינוקת גיבורה שלנו, רק בת חמישה ימים, ובכל זאת הגוף המופלא שלה מתאושש מהר כל-כך.

אני מבקש מפרופסור ליבר להוציא את התינוקת שלנו מבית-החולים מכיוון שהתאוששות מהניתוח טובה, הצהבת שלה ירדה וכל הבדיקות של התפקודים בסדר. אני מציע שנלך הביתה, או למלון הצמוד לבית-החולים, או לקרובי משפחה שגרים כמה רחובות משם. אני מוכן לשכור, על חשבוני, אחות צמודה, אם יש צורך בכך. אנחנו רוצים שהתינוקת שלנו תוכל סוף-סוף להיות במקום שהוא כמו בית. ליבר מבטיחה לבדוק, ואני חוזר אל משרדה עם זר הפרחים שקיבלנו מגל. הפרחים לא ממש נראים טריים, אבל אני מקווה שליבר תבין את הכוונה שמאחוריהם.

כעבור דקות אחדות מזמינים אותנו, עם האמהות, לישיבה שמכנסת פרופסור ליבר. בחדר יושבות גם ד"ר שירה מול, האחראית על אשפוז לילה במחלקה האונקולוגית, ואחות מהמחלקה האונקולוגית. אנחנו מציגים שוב את הבקשה לעשות את השבת מחוץ לבית-החולים. "זאת ילדה אונקולוגית", אומרת ד"ר מול, קרה כקרחון. "אם היא תשתחרר, הפרופסור ליבר לא תוכל לעולם לקבל אותה בחזרה. וחוץ מזה, בשום פנים ואופן אני לא משחררת אותה הביתה". אני טוען לזכותנו להיות עם התינוקת שלנו, מציע שוב לממן כל טיפול פרטי שיידרש. פרופסור ליבר קמה ופונה אל האחות בקול רם: "טוב, תזמיני את הפסיכיאטר". אנחנו נבהלים ומסכימים להשאיר את התינוקת שלנו, להעביר את השבת בבית-החולים.

מירב

אני מתחילה להרגיש שאנחנו בשבי, הילדה מחוברת בגופה למכשירים שונים. גם אם תהיה חופשיה מהם, נראה שאנחנו לא חופשיים לבחור האם להשאר. האיום בהזמנת הפסיכיאטר משרה אווירה של כפיה.  האמון שלנו ברופאים מתערער ובכל זאת יש לנו עניין לשמוע את הצעותיהם בפירוט.

גילי

אנחנו חוזרים לחדר טיפול נמרץ בפגייה. התינוקת שלנו מתעוררת לאט-לאט מההרדמה ומתחילה לבכות. מירב מבקשת להיניק אותה, אבל האחיות אומרות שד"ר קלין נתן הוראה לא להיניק כדי שהתינוקת לא תתאמץ אחרי הניתוח.

"היא צריכה עכשיו את המגע של אמא", אני זועם.

אנחנו מציעים שמירב תעמוד על כסא ליד האינקובטור והתינוקת שלנו תוכל לינוק בשכיבה על הגב, בלי לזוז ובלי להתאמץ. האחיות עומדות בסירובן. אני מצטט בלהט כל מיני מחקרים שהראו שהחיבור לגוף האם, ה"בונדינג", חשוב ומרפא יותר מכל אינקובטור. האחיות אומרות שהן כבר שמעו על כל המחקרים האלה. "הם מתאימים לעולם השלישי", הן מבהירות, "לא לפה".

אני מטלפן לאמא שלי ומתחנן שתעזור לנו להוציא את התינוקת משם. "הם הורגים אותה", אני אומר לה.

"כולם אומרים שזה בית-חולים מהטובים בעולם", היא עונה, "ואתה אומר שהם הורגים אותה, יכול להיות שאתם תהרגו אותה בעצמכם ".

מירב

אני עדיין לא הולכת בעצמי, גם לא לשירותים. גילי מטפל בי, מסיע אותי ממקום למקום.

אני כל-כך רוצה לתת לה חלב אם, בידיעה שזה יכול לעזור לה להחלים מהניתוח של השתלת הפורט. אני שואבת חלב בכל מצב בלילה ובבוקר, במיטה שלי במסדרון, בחדר ההנקה, בכל מקום שאפשר למצוא ציוד מתאים ודרך לחטא אותו – ואלה, מתברר, נדירים למדי.

גילי

בערב מירב שואבת חלב ואנחנו מחלקים אותו למנות שיספיקו עד הבוקר. אני מסיע אותה בכסא הגלגלים אל מחלקת היולדות בבניין הסמוך, וחוזר אל בניין בית-החולים לילדים, אל הפגייה. אחות אחת שואלת אם סידרו לי מקום לישון. "יש למחלקה האונקולוגית חדרים בקומה של הפגייה", היא מספרת, "אבל צריך שמישהו מהאונקולוגית יסדר לך את זה". אני מטלפן אל מיכל, העובדת הסוציאלית אבל היא אומרת שהיא באמצע עניין אישי, עכשיו מאוחר והיא לא יכולה לסדר לי חדר. "בשבוע הבא", היא מנסה לסיים את השיחה, "אדאג לך לחדר בבית המלון שליד בית-החולים, כמו שהבטחתי".

"אני מבין שזה לא זמן מתאים", אני אומר, "אבל זה מצב חירום. הם לא מסכימים לשחרר את התינוקת שלי לשבת. אולי תוכלי לעזור לי לפחות למצוא למירב מקום לידה, שתהיה קרובה ותוכל להיניק".

מיכל מאבדת את הסבלנות: "אני באמת עסוקה. למעשה, אני נמצאת כרגע באמצע איזשהו עניין אישי חשוב. גם ככה, לא מקובל שאתה מטלפן אלי לנייד. בכל מקרה, ביום ראשון כבר אבדוק מה אני יכולה לעשות".

אחת האחיות מחליטה לעזור לי ומסדרת חדר שאוכל לישון בו תמורת מאה שקלים. אני משלם בחדר המיון ועולה אל החדר. הוא נקי, אבל אין בו חלונות. אני מרגיש שאני נחנק, ומחליט לסוע לישון אצל אמא שלי. לפני שאני עוזב את החדר אני מתקשר אל הפגייה ומתנצל בפני האחיות על הצעקות. "הייתי נסער", אני מסביר, ומבקש שיקפידו לתת לבתי את החלב ששאבנו.

מירב

התינוקת שלי אחרי ניתוח. מעכשיו יש לה קופסה בתוך הגוף, על-יד הלב. אני עוד עם תפרים, שאריות המורפיום מקהות קצת את הכאב ואולי גם את החשיבה, אני משתוקקת להיות אתה אבל אין לי שום אפשרות לישון לידה. אני נאלצת לשוב למחלקת היולדות כדי לשים את הראש ללילה. עלי להיות עירנית עבורה מחר בבוקר. למזלנו עכשיו ערב שבת ויש פחות התערבות רפואית. היא תוכל לנוח.

המרחק הפיסי בינינו ומצבי הגופני מונעים מאתנו את האפשרות לעקוב אחרי מצבה, להבין את המשמעות הרחבה של ההליכים הרפואיים שהיא עוברת ולקבל בשלמות עשרות החלטות "אחראיות" בכל יום.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.