wordpress com stats plugin

פרק 10: איומים

מירב

לא ברור לי מתי בדיוק הפכה האווירה ממתוחה למאיימת… לרופאים נגמר הזמן, והם פונים אלינו בטונים קשים:

"נוציא צו מבית-משפט לעשות את הטיפול מיד"

ואם ניקח אותה הביתה?

"קצין הביטחון יעצור אתכם בדרך. ניקח מכם את האפוטרופסות ונעביר אותה אל בית-החולים, ובמעמד של שני רופאים בכירים נעשה לה את הטיפול בלי הסכמתכם".

באיומים מככב הפסיכיאטר של בית-החולים – רמיזה סמויה לאי-שפיות ולצורך באשפוז.

איזו הפתעה. מי כאן השתגע? מוזר שהם צריכים לאיים עלינו.

יש בהתנהגות שלהם משהו מגוחך ומסוכן כאחת: מצד אחד, הם רוצים לתת לה טיפול כימי מסוכן ולהחתים אותנו שאם תנזק או תחלה בסרטן אחר כתוצאה מכך, זאת האחריות שלנו בלבד, שנובעת מ"בחירה חופשית"; מצד שני, הם מאיימים שאם לא נעשה כן, יוציאו את בתנו מרשותנו, והיא תקבל את הטיפול בכוח.

אנחנו רוצים לבחון עוד את האפשרות לניתוח, לעמוד על זכותנו ליותר עזרה בבחינה של דרכים אחרות, ואילו הם מפעילים עלינו מכבש של לחצים. מה עם הזכות לחשוב על הדברים? לקבל ייעוץ לא תלוי? מה עם הזכות לנוח יום-יומיים לפני שמחליטים? אבל הזכויות האלה נעלמות מול אווירת החירום. "אין זמן לחשוב", אומרים לנו כולם.

יום ג' 10.12

גילי

ד"ר לוי לא מרפה, ואומר שאנחנו חייבים להסכים לכימותרפיה. התוצאות מהביופסיה מגיעות ומאשרות את הדיאגנוזה של הרופאים. ד"ר לוי שולח אותנו שוב לאולטרסאונד, למרות שעשינו בדיקה כזאת אתמול. פרופסור ליבר מייעצת לנו לעשות את הבדיקה, ומספרת שיערוך אותה, חבר טוב שלה מומחה לאולטרסאונד.

המומחה מספר לנו שרואים גדילה של חצי סנטימטר מהבדיקה שנערכה אתמול. הוא אומר שחייבים כימותרפיה מיד. אני אומר לו שרופאה בבית-החולים אמרה שאם זה היה הבן שלה, היא היתה מנתחת.

"שטויות", הוא אומר. "אולי היא קשורה אליכם רגשית. עדיף שלא תקשיבו לה, אלא למי שיכול להפעיל שיקול דעת אוביקטיבי".

מירב

המשפחה ורוב החברים מתחילים ללחוץ עלינו להסתגל למצב, לקבל את העובדות ולשתף פעולה עם הרופאים. אבל מרגע שהתחילו האיומים אנחנו פשוט לא יכולים לתת אמון. אנחנו מפחדים שיקחו לנו את התינוקת ויפגעו בה. קשה כאן כל-כך. קשה גם הצד האחר של התמונה – הבטן שלה נפוחה כמו בלון, פשוט ענקית. נראה שהאיום גדול.

אנחנו מנסים לא לאבד את המיקוד על טובתה של בתנו, למרות החששות מהטיפול הכימי. ביום התשיעי לחייה שוב פונה אלינו איבאן לוי – שוב, בכל הסבלנות והאמפטיה שהוא מצליח לגייס – ולוחץ מפורשות להתחיל מיד בכימותרפיה.

אין לנו תשובות מחו"ל. בית-החולים הזה הוא היחיד בישראל שמתמחה בסוג כזה של בעיה, ולוי טיפל בילדים במצב דומה והציל רבים מהם. הוא מבטיח שננתח בהמשך, מבטיח טיפול חלש. מטפלים אלטרנטיבים לא מדברים אתנו. אין עוד ברירות. הבטן שלה ענקית, "חייה בסכנה מיידית", אומרים לנו שוב ושוב. באולטרסאונד אומרים לנו שהגידול גדל בקצב מסחרר, חצי סנטימטר ביום. אנחנו מכנסים את הורינו לעוד פגישה עם הרופאים, ולוי מבטיח שלא נרגיש תופעות לוואי, "תרופות חלשות מאוד" אנחנו מצטטים ומרגיעים את עצמנו.

החיים לא מראים לנו שום אלטרנטיבה. חייבים לעשות משהו מיד, וכרגע מסתמנת אופציה אחת בלבד. אנחנו מתחבקים דקות ארוכות, ומתאמצים לחשוב עליה, להתעלם מהאיומים. אנחנו מחליטים לתת צ'אנס לטיפול הרפואי הזה.

ובכל זאת, יש לנו הסתייגות: אנחנו מוכנים לטיפול חד-פעמי, כדי לבחון את התועלת שבו.

במקום הטופס המזעזע להסכמה לטיפולים כימיים אנחנו מנסחים מכתב קצר בכתב ידי: "מאשרים טיפול אחד ויחיד וממתינים לחוות דעת נוספת".

איבאן לוי לא חוגג אבל בשבילו זה יותר טוב מכלום.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.