wordpress com stats plugin

פרק 8: תהום

שבת, 7.12

גילי

בבוקר אני נוסע עם אמא שלי לבית-החולים. היא הולכת לבית-החולים לילדים, אל הפגייה, ואני – לבית-החולים השני, למחלקת יולדות. אני מספר למירב שהמחלקה האונקולוגית נראית ממש כמו בית מלון, שקט מאוד ונעים שם, תחושה רגועה יותר מאשר בפגייה.

אנחנו מחכים למחר: אחרי שמירב תשתחרר נוכל שלושתנו להיות יחד, בלי אינקובטור; אני כל-כך מקווה שיסדרו שם למירב מיטה נוחה, שבה תוכל סוף-סוף לנוח קצת, מחובקת עם הבת שלנו.

בינתיים אנחנו בפגייה. אני מגלה שאין במקרר שום בקבוק עם החלב של מירב. לפי החישובים – ארבעים סי.סי כל ארבע שעות – היו צריכים להישאר שם שני בקבוקים. לאחיות אין שום מושג על מה אני מדבר. אני מבקש לפגוש את פרופסור ליבר, ומספר לה על הבקבוקים שנעלמו. אני אומר שלדעתי לא נתנו לתינוקת שלנו לשתות מחלב האם בכלל, אלא פשוט זרקו אותו לפח ונתנו לה פורמולות, עם כל שאר הפגים.

"לא שמעתי שום דבר כזה", היא אומרת, "אבל אני אבדוק".

בערב אני מסיע את מירב למחלקת היולדות, היא שוכבת לישון והאחיות מודיעות לי ששעת הביקור הסתיימה.

אני חוזר לפגייה ומוצא את התינוקת שלי כשכל הראש שלה עטוף בתחבושת גדולה שמכסה לה את העינים והאזניים. הטיפול באור נמשך עדיין. מאז שנולדה הצמידו לה מין משקפי בד, כדי שעיניה לא יפגעו מהאור הבוהק. מכיוון שהיא הורידה אותם שוב ושוב, שמו לה את התחבושת. כשהיא שומעת אותי מדבר עם האחות, היא פורצת בבכי. אני ניגש ומדבר אליה עד שהיא נרגעת, יושב לידה זמן מה ויוצא מהחדר. עומד לרגע ומחליט שוב לחזור. היא שוב מתחילה לבכות. האחיות כועסות: "מסכנונת, עד שנרדמה. למה היית צריך להפריע לה?".

"זאת הבת שלי", אני אומר, "ורציתי לומר לה שלום לפני שאלך". הן אומרות שפשוט אלך, כדי שהיא תוכל להירדם בלי הפרעות.

יום א' 8.12

בבוקר מגיע למחלקת נשים ד"ר איבאן לוי מהמחלקה האונקולוגית בבית-החולים לילדים. "אני מצטער שלא פגשתי אתכם לפני כן, פשוט הייתי בחו"ל", הוא אומר במבטא אנגלוסכסי כבד. "אני הרופא של הבן שלכם". אנחנו מניחים לו רגע של חסד, ומקווים שמקור הבלבול בעברית העילגת שלו.

ד"ר לוי מתיישב על המיטה של מירב, מציג את עצמו כמומחה ל"מחלה הזאת", ומדבר אלינו בנחת ובסבלנות: "אנחנו בטוחים שזה סרטן מסוג שקוראים לו הפטובלסטומה. בכל מקרה, נחכה לתוצאות של הביופסיה לפני שנעשה משהו. שמעתי ששמו לו צנתר בלי לחכות לתוצאות, ומאוד מאוד כעסתי".

גם אני מתחיל לכעוס: "אז הם סתם ניתחו תינוקת בת כמה ימים?".

"בעצם", אומר ד"ר לוי, "יש במחלקה עוד ילד שהכניסו לו צנתר, אבל במקרה שלכם", הוא ממשיך בגרסה שלו, "חשוב מאוד שהתקינו את הפורט, זה מאוד נחוץ".

בכלל, ד"ר לוי נראה מבולבל מאוד, ולא בין שני התינוקות ובין שני המקרים בלבד; הוא ממשיך ומדבר על מטופליו בלשון זכר, מין "הוא" או "זה", ועם זאת, הוא עושה רושם חברותי מאוד, לא מתנשא.

"הגידול מאוד מאוד גדול", אומר ד"ר לוי. "נצטרך, כנראה, לעשות כימו ואז ניתוח ואז שוב כימו".

"ואי אפשר פשוט לנתח?", אני שואל.

"לא", הוא אומר, "זה בלתי אפשרי, לפחות מבחינת המנתחים שלנו".

אמא שלי מטלפנת ומספרת שהחברה שלה, אשת העיתונאי הבכיר, הפגישה אותה עם המנהלת של מחלקת הכבד בבית-החולים לילדים. היא ישבה אתה שעה וחצי, והתשובה שלה חד-משמעית: אי אפשר לנתח, מכיוון שהגידול גדול מדי. אמא שלי אומרת בטלפון שהרופאה הזו מחכה לפגוש אותנו עכשיו. מירב משכנעת אותי שחבל על הזמן ועל האנרגיה שלנו, ואנחנו לא טורחים להגיע לפגישה.

מירב

בשעת בוקר מוקדמת נכנס אל החדר שבו אני מאושפזת איבאן לוי, ומספר לנו בנעימות שהוא אונקולוג ילדים, מנהל מחלקת אשפוז יום והרופא שמרכז את הטיפולים במחלה הזאת. הוא יהיה הרופא האחראי. "אנחנו יודעים מה לעשות. יש לכם סיכויי הצלחה גבוהים, שמונים וששה אחוזים", הוא אומר, ומבטיח להציג בפנינו מחקר שמוכיח זאת.

בפעם הראשונה נזרק אלינו עוגן, הצעה ראשונה לריפוי.

אני וגילי חשים קרבה אל האיש הזה, אולי גם משום שהוא מדבר אתנו באריכות, מפגין סבלנות רבה, משתדל לענות על כל השאלות.

לבסוף מתבררת לנו תמונת המידע הזאת:

יש לנו ניסיון עם סוג המחלה.

אנו מציעים לבתכם טיפול עדין ביותר.

אנחנו משתמשים בתרופות כימותרפיות קלות במיוחד, וזו מהותו של מחקר שנערך פה בבית-החולים.

נושאים: בריאה - הספר | תגובה אחת »

תגובה אחת

  1. מאת שרי :

    שלום
    על פי רב אני קוראת ממש לאט ומתעייפת מקריאה מול מחשב. אתמול בלילה קראתי ברצף את 7 הפרקים הראשונים, לא יכלתי לעצור עד שעיניי נעצמו… בבוקר נזכרתי באשפוז שעברתי עם ביתי בת השבועיים שזכור לי כחווייה מאד קשה, עם רגשות מעורבים. בהחלט הזדהתי עם חלקים מהסיפור שלכם. כמה כוחות מתגלים בנו שלא ידענו שקיימים ברגעים כה קשים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועשויה לעכב את תגובתך. אם התגובה אינה מופיעה, צריך פשוט להמתין מעט.