wordpress com stats plugin

פרק 4: מחלקת יולדות – פגייה

מירב

אחרי הניתוח אני מוסעת אל חדר התאוששות פרטי. אני מושכבת על המיטה ומחליפים לי את שקית הקטטר. מישהי באה לרחוץ אותי עם גיגית כחולה ודורשת שגילי יצא, "בגלל הצניעות", היא אומרת. החדר הוא לשימושנו לכמה שעות טרום האשפוז, אני ה"מתאוששת" היחידה שנמצאת בו ויכולה להתחיל לעכל את תחושותי. מיד נכנסים לחדר מבקרים… אני מרגישה שזה מוקדם מידי.

גילי

אל חדר ההתאוששות מתחילים להגיע בני משפחה. רובם בפנים אבלים. סבתא של מירב באה, ואתה גם הדודה, שאני בקושי מכיר, עם שני ילדיה הקטנים. אלה לא האנשים שדימינתי שיבואו לברך אותנו להולדת בתנו. בלילה מעבירים את מירב לאשפוז במחלקת יולדות. מגיעים עוד כמה מבקרים, גל, חבר שלי, הוא המבקר היחידי שמגיע עם זר פרחים ומברך "מזל טוב".

שעות הביקור מסתיימות סוף-סוף, והשומר ממהר להוציא את כולם. מירב הרוסה מכאבים ועייפה מכמות המבקרים, שנראים לפעמים כאילו באו לפיקניק. אני יושב אבוד ועייף ליד המיטה של מירב. "זמן הביקור עבר. היא צריכה לנוח", מודיעה לי האחות.

"כבר שנים אני ואשתי ישנים יחד", אני מנסה למחות, "תמיד יחד, אז איך דווקא עכשיו – כשהיא הכי צריכה אותי פה, לידה, אפילו כדי לגשת לשירותים – אני אשאיר אותה לבד במקום זר?".

"אין מה לעשות, אלה הכללים", מסבירה האחות, מבלי להביט בי.

מירב אומרת שתסתדר. היא מבקשת שאלך לראות את התינוקת שלנו ואחר-כך אלך לישון אצל אח שלי כדי שיהיה לי כוח למחר.

משהו בי רוצה כל-כך לישון, להיעלם. אתמול בבוקר יצאנו מאילת – שנות אור מהמקום החשוך שבו מצאתי את עצמי לפתע – ומאז לא נחתי ולא ישנתי. אני נאלץ להסכים עם האחות ועם אשתי. אני מנשק את מירב, משאיר לה את הטלפון הנייד, והולך לבית-החולים לילדים. עכשיו אני פתאום לבד.

מירב

המעבר לאשפוז במחלקת יולדות עם נשים אחרות מזכיר לי שמשהו קשה קורה לי: היולדות האחרות מקבלות את תינוקיהן. רק אלי לא באים. התינוקת שלי נלקחה ממני לבית-חולים לילדים, בבניין אחר. אני נכנסת לאופוריה מוזרה מהולה בתחושה של אבל.

ההורמונים, האפידורל, הטשטוש ומשככי הכאבים שמחולקים בנדיבות, לוקחים אותי למקום אחר, לא קולטת מה קורה, רק מרגישה פצועה וכואבת.

גילי

התינוקת שלנו שוכבת בפגייה בתוך האינקובטור עם תחבושת על העיניים. "יש לה צהבת", מסבירות לי האחיות, "הבילירובין שלה גבוה, ואנחנו מטפלים בה באור". אני מנסה לגעת בה, לדבר אתה, אבל מרגיש שאני לא יכול לעשות דבר. אני יוצא מהפגייה ותופס מונית לבית של אח שלי. אני יושב בסלון ומתחיל לבכות. כל-כך הרבה כאב צריך לצאת החוצה. "אתה לא רואה שכולם פה עוזרים לך", אח שלי מיד מתחיל להתגונן. "כולם בשבילך, מנסים לעזור לך". אני רוצה שמישהו יהיה איתי ברגעים הקשים ביותר בחיי אבל במקום זה מתעלמים ממני, נעלמים לי או תוקפים ושופטים אותי.

במיטה אני לא יכול להפסיק לחשוב על מירב ועל התינוקת הקטנה שלנו. אני מדמיין איך הידיים שלי זזות כאילו היו אלה הידיים הקטנטנות שלה. אני ממש מרגיש איך זה להיות היא. אני לא מניח לעצמי ללכת לשירותים או לשכב על הבטן. משהו בי מרגיש שאסור לי להתפנק כך, כשמירב שוכבת כאובה במחלקת היולדות, לא יכולה לזוז בלי עזרה. בבוקר אני לא רוצה להתעורר, לא רוצה לקום ולפגוש את המציאות. אני גם לא יכול להמשיך לישון, לא יכול להתחמק מהאחריות שלי כלפי מירב וכלפי התינוקת שלנו.

יום ג' 3.12

מירב

יום אחרי הניתוח, ואני לא יכולה לקום, לא יכולה לזוז. השותפה לחדר מהמהמת אל תינוקה, מתגפפת אתו, ואני כל-כך רוצה גם.

גילי רץ בין שני בתי חולים, מבניין לבניין, ממנה אלי. הוא מספר לי שהתינוקת שלנו מדהימה, ממעיט בפרטים, אני רואה על פניו שבר. אני ישנה וישנה. הגוף שלי מנוטרל והמוח כמו ברח לעננים. כבר לא איכפת לי. יהיה מה שיהיה, אני אתגבר. זה מסע רוחני. המוח אומר לי מלים של שלמות, המציאות שלי שבורה. אני מתנתקת מהכאב, אפופה באפאטיות.

משפחה, אנשים, עוברים ליד. אני לא רוצה לדבר. שילכו לבית-החולים השני. מי שרק יכול שיהיה לידה, שיגע בה. אנחנו שולחים אליה את כל מי שבא לבקר. ברור לנו מה התפקיד של כל אחד ואחד: האמהות שלנו נשלחות לגעת בה כל הזמן, ללטף את ראשה; אמא של גילי התבקשה לשיר לה שירים; עוזי, אח של גילי, נשלח לברר מה עושים הרופאים ולעכב אותם ככול יכולתו. גילי הולך ושב ממנה אלי, מנחם אותי ומספר שהוא כל הזמן אומר לה "אבא פה, אמא אוהבת אותך ותבוא בקרוב". הוא מספר לי שהוא דורש מהצוות בפגייה לא להאכיל אותה בסוכרים או בתחליפים, אלא לחכות לחלב של אמא.

אהבתי את התינוקת הזאת  עוד כשהיא היתה בבטן, חיכיתי לה כל-כך.

מהלך העניינים גורם לי להתאבל, לוותר ולשקוע. אני צוללת עמוק אל תוך האפאטיה.

גילי

אני מספר למירב שהתינוקת שלנו בסדר, שיש לה קצת צהבת, אבל מטפלים בזה באור. אמא של מירב אומרת שבטח יתנו לה אנטיביוטיקה, והיא לא תוכל להיניק חמישה עד עשרה ימים, אבל האחות אומרת שלא צריך אנטיביוטיקה, ושעם הכדורים שהיא מקבלת אפשר להיניק, כי הם בכלל לא משפיעים על החלב. אני מנסה להיות גם עם מירב וגם עם התינוקת, רץ מבניין לבניין, מבקש מאמא שלי שתהיה כל הזמן במסדרון, שלא תוריד עין מהתינוקת שלי. אשתו של אחי נמצאת כל הזמן עם מירב.

הצהבת הולכת וגוברת. הרופאים אומרים שכרגע היא בסדר, אבל אם תימשך ההידרדרות יש חשש לנזק מוחי, ולא תהיה ברירה, אלא להחליף לה את כל הדם.

ד"ר ארז, עוד רופא מהדור החדש, לבוש בג'ינס מתחת לחלוק, נכנס אל הפגייה. הוא מנסה לקחת לתינוקת שלי דם, והיא בוכה. "תעשי אתה משהו", צועק ארז לאחות ומסלק אותי מהחדר. מהחלון שבדלת אני רואה את האחות מכניסה לפה של התינוקת שלי אצבע, כדי שתשתוק, ואת ד"ר ארז מצליח לבסוף לחבר לה כמה עירויים בידיים ובמצח.

אני מתקשר לאמיר. במשך שנים רבות הוא היה המטפל והמורה שלי ושל מירב לדימיון מודרך. לפני כמה שבועות נפגשנו אתו, עם דפנה אשתו ועם שלושת ילדיהם. אכלנו יחד ארוחת צהריים בדירה הזעירה שלהם, ואחר-כך הלכנו לבריכה של הקיבוץ. שוחחנו ארוכות על לידה טבעית.

דחיתי את השיחה הזו שוב ושוב, היה קשה לי כל-כך להתקשר אליו ולספר לו איך כל החלומות שלנו התרסקו ונשברו לרסיסים. "חבל שלא טילפנת מיד", הוא אומר, "בשביל זה יש חברים". אמיר מזועזע, הוא נשמע כועס. "אתם חייבים להיות עם התינוקת שלכם. זה הדבר הכי חשוב עכשיו בשבילה." נראה שהוא לא ממש מבין איפה אני נמצא.

אני יוצא ללובי של בית-החולים. מדליקים שם נר רביעי של חנוכה. "אתם מאמינים בנסים?!", צועק אל הילדים שחקן מסדרה קומית בטלוויזיה, "אתם באמת מאמינים בנסים?! נסים יכולים לקרות!!", הוא מבטיח לילדי בית-החולים ולהוריהם. אני עוצם עיניים ומתפלל לאלוהים שיתן לי את הנס הזה, שיעשה את התינוקת שלי בריאה, עכשיו!

מגיע הלילה, האחיות דוחקות אותי החוצה, גם מבית-החולים לילדים וגם מבית-החולים ליולדות. אני שוב תופס מונית לבית של אחי. הנהג רואה שאני שבור. הוא מדובב אותי, ולבסוף אני מספר שהבת שלי עלולה למות מצהבת בכל רגע. "שטויות," הנהג אומר "להרבה תינוקות יש צהבת. לשני האחיינים שלי היה צהבת כשהם נולדו. והיום… היום שניהם ספורטאים. אל תדאג", הוא מוסיף, "זה בית-החולים הכי טוב במזרח התיכון הרופאים פה יודעים בדיוק מה הם עושים." הוא מסיים בטון מרגיע. ברגע שאני מגיע למיטה נופלת עליי תרדמה ואני ישן עד אמצע הבוקר, מכונס בתוך עצמי, סגור בפני העולם.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 5: הנקה

יום ד' 4.12

מירב

אמא שלי אומרת למישהו משפט שבאורח פלא מעורר אותי, מחזיר אותי להכרה: "תראו איך היא נראית! היא חייבת להיפגש עם הילדה".

אני מוכנה, ותוך דקות יושבת בכסא הגלגלים. לפני הפגישה עם בתנו אני רוצה להכין לה גם חלב אם שאוב.

גילי

אני מגיע אל המיטה של מירב. היא כבר לבושה ומוכנה לדרך, היא אומרת שהיא חייבת לפגוש את הבת שלנו ולהיניק אותה. אני לא יודע איך להכין אותה לקראת מה שהיא עומדת לראות.

אנחנו מבקשים לראות יועצת הנקה, שתעזור לנו לשאוב חלב. אל החדר נכנסת אשה עבת בשר וחמורת סבר, "אי אפשר לשאוב חלב ארבעים ושמונה שעות אחרי הניתוח, אפשר רק אחרי חמישה ימים, אז חבל שתבזבזו את הזמן", היא אומרת. אנחנו לא מוותרים. אני מסיע את מירב לחדר התינוקות של בית-החולים כדי לשאוב חלב. מתברר שהמשאבה נמצאת בהדחה ושניאלץ לחכות שעה. אני תובע שיקראו לעובדת סוציאלית שעליה המליץ לי האח הסיעודי שהסיע את האינקובטור. כעבור דקות אחדות מופיעה בחדר אשה נחמדה וסימפטית, וכשהיא שומעת את קורותינו עיניה נמלאות דמעות. היא דורשת שתבוא יועצת הנקה אחרת ושיביאו לנו משאבת חלב.

היועצת מגיעה עם החלקים לשאיבה, ואומרת: "זה לא בעיה, שפשוט תשאב חצי שעה מכל צד". אחרי כמה שניות מירב צורחת. המכונה המסורבלת מותירה בשד שלה פצע גדול, שלפוחית אדומה ומפחידה. אני צועק על העובדת הסוציאלית ומאשים את יעוץ ההנקה המפוקפק. הרופאה שבוחנת את הפצע אומרת שצריך למרוח משחה אנטיביוטית, ושלמשך כמה ימים אסור להיניק מהשד הזה.

"בוא", אומרת לי מירב, "הולכים לבת שלנו". אני מסיע אותה בכסא הגלגלים, ואנחנו מתגנבים החוצה, אל בית-החולים לילדים. בדרך אנחנו פוגשים את האח הסיעודי, והוא רואה שמירב נאנקת מכאב. "את מסוגלת", הוא אומר לה, "יש לך כוח. הכאב הזה לא נורא, וכמה שתזיזי את הגוף יותר אחרי הניתוח, ככה תחלימי מהר יותר". הוא פותח לנו מעלית במפתח מיוחד ומקצר לנו מאוד את הדרך אל בתנו. הוא עוד מספיק לספר שהתלונן בהנהלה על הרופאה שליוותה אותנו לפגייה. אנחנו מודים לו וממשיכים במסע – חצי שעה עד הפגייה.

מירב

גילי מסיע אותי אליה – אל אהובת נפשי שבבניין האחר. הדרך ארוכה כל-כך, ואני בכסא הגלגלים, להוטה  לקראת המפגש. מעליות, מעברים, מסדרונות, כביש ושוב מעברים, מסדרונות ומעליות – איזו דרך מייגעת.

גילי

התינוקת שלי:

יש לי את התינוקת הכי מדהימה בעולם. יש לה אנרגיה כל-כך טובה. היא מקסימה.

אני כל-כך אוהב אותה.

בשבילי זה נס שהיא היא.

זאת מתנה ענקית שהיא בחרה בי.

התינוקת המקסימה שלי מסתכלת על העולם מתוך האינקובטור שלה בעינים גדולות ושחורות.

היא לא מבינה למה דוקרים אותה כל הזמן, לוקחים לה דם, ועושים לה כואב.

היא גם לא ממש מבינה למה הוציאו אותה כל-כך מהר מהבטן.

ומי זאת אמא בכלל ואיפה היא?

את אבא היא כבר פגשה. הוא חיבק אותה חיבוק גדול, וליווה אותה בעגלה בתוך קופסה גדולה.

הוא גם נגע בה בדרך כשרק היה יכול.

אבל למה מזריקים לה את הדבר הזה שעושה לה להרגיש חלשה כל-כך?

ולמה לא נותנים לה לאכול?

את זה היא עוד לא מבינה.

היא זווכרת  רק שפתאום פתחו לאמא את הבטן. אחרי שאמא הייתה עצובה ומתוחה  כבר כמה ימים ואבא כל הזמן דיבר אליה. עד שפתאום היא לא שמעה אותו יותר..

ואז לקחו אותה בכוח והוציאו אותה.

היא לא יכלה לנשום. אז הכניסו לה משהו לגוף שממש כאב, והיא בכתה.

ואמא התחילה לבכות. גם ואז נתנו לה קצת להסתכל עליה ולקחו אותה משם.

מאז היא לא פגשה את אמא. וכל הזמן דוקרים אותה ומפריעים לה ומדברים אליה לא יפה.

קשה לה להבין איפה אמא ומה קורה סביבה.

אז היא פשוט נרדמת ומנסה לנוח כמה שהיא יכולה.

והנה פתאום אמא באה. כמה שהיא יפה. היא כל-כך עייפה ועצובה.

היא רואה שיש לה תחבושת ענקית על כל הראש. במצח מחוברת לה מחט.

אמא לוקחת אותה על הידיים ושרה לה שיר אהבה חרישי.

מירב

לבנה, קטנטונת, עיניה מכוסות והיא מחוברת בוורידיה לצינורות ולמכשירים. נראית שלווה באופן מפתיע, אולי התרגלה כבר לכל הדקירות האלה. אולי היא חזקה במיוחד. היא מניעה את כפות ידיה ואת רגליה המושלמות ומגששת, היא מחפשת אותי.

אני נוגעת בה ומנשקת שוב ושוב את ראשה.

העיניים שלה מכוסות, כי היא מטופלת במיטת אור. "היא מטופלת באור כי יש לה בילירובין גבוה, צהבת", מסבירים לי. אני לא רואה את עיניה, אבל רואה שהיא דומה לי, ולבי יוצא אליה, אהובתי. בכל רגע שעיני נחות עליה אני מתאהבת בה יותר. הבטן שלה ענקית. צינור זונדה מושחל לאפה. אני ממשיכה ללטף אותה ושרה שיר לתוך אוזן מלאכית. היא כולה נדרכת.

"תראה, גילי, היא מזהה אותי. היא באמת חיכתה לי".

הריח שלה מהמם אותי. אני שרה וראשי קודח. מה קורה פה? מה עושים לך? ילדה שלי, האם כאב לך כשחיברו אותך לכל הציוד הזה? באת לכאן כדי לחיות? איך אדע מה לעשות בשבילך? מה הבעיה שלך? אלוהים! האם הרופאים יודעים מה הם עושים? איך אדע שאפשר לסמוך עליהם?

אני יודעת שתינוקות שיונקים מיד לא ממש חולים בצהבת ילודים. חלל נפער בי, הכמיהה גדולה מדי, אני דורשת להיניק אותה מיד. מציעים לי כסא פלסטיק. אני יושבת ליד האינקובטור, מנסה להיניק באיחור של יומיים והיא יודעת בדיוק מה לעשות. מופלאה.

אני מתחברת אליה באהבה שלא ידעתי מעודי. ברגע ההוא הגוף שלי מתחיל להתאושש מהניתוח.

גילי

מירב מבקשת לקחת אותה אליה ולהיניק אותה. התינוקת שלנו מביטה בה לתוך העיניים במבט אוהב ומבין, ואז מלטפת את השלפוחית שבשד, ממששת אותה קצת, מקרבת את הפה ומפוצצת אותה. אחר כך היא מתחילה לינוק. סוף-סוף משהו טבעי, אנושי, אמיתי.

אחות נכנסת ואומרת שצריך להחזיר אותה לאינקובטור, כי היא בסכנת חיים בגלל הצהבת. אנחנו מבקשים עוד כמה דקות, ומחזירים אותה.

כבר מאוחר, ומירב עייפה וכאובה, רוצה לחזור למחלקה ולקבל משהו נגד כאבים. אני מבקש מאחת האחיות משאבה כדי שנוכל להשאיר חלב ללילה. מתברר שבית-החולים לא מספק את אחד החלקים במשאבה, אותו אפשר למצוא רק ב"יד שרה" בקומה החמישית, ושם פתוח רק עד חמש. אני מחליט לנסות להשיג את החלק בכל זאת, ורץ אל הבניין השני. אחרי שלוש ריצות הלוך ושוב, שבהן בכל פעם אני מקבל חלק אחר שלא שייך למשאבה, מתברר שלא נוכל לשאוב היום.

בעודנו מנסים לעכל את העובדה שלא נוכל לתת חלב אם לתינוקת שלנו, נכנסת בבהילות אחות ומודיעה שחייבים לתת לתינוקת תרומבוציטים. אנחנו מנסים לברר למה הכוונה, והיא מסבירה שמדובר על מוצר של דם. מירב מתחילה לבכות, והאחות מנסה לנחם: "אל תבכי, מתוקה, זה לא נורא". פתאום מופיעה שם עוד אחות ומודיעה שבדקו את בדיקות הדם ומתברר שבבדיקה האחרונה עלה שיעור התרומבוציטים פי ארבעה, ושאין כרגע שום צורך במנות דם. אנחנו בטוחים שההנקה שינתה את המצב, ושבזכותה לא תיאלץ התינוקת שלנו לקבל דם מתורמים אנונימים. אנחנו מתחבקים וקצת נרגעים. אני מחזיר את מירב למחלקת היולדות ומטלפן להורים שלי, מבקש שיקנו את משאבת החלב הכי טובה בשוק.

יום ה' 5.12

בוקר, ושוב אני מסיע את מירב בכסא גלגלים אל הפגייה. אני מופתע לגלות שהאחות הראשית התייחסה ברצינות לבקשה שלי, והעבירה את הבת שלנו מטיפול נמרץ לחדר פגייה רגיל. חששתי שהרעש התמידי והצפצופים עלולים לפגוע בשמיעה שלה; גם אמרתי לה שבעצם היא לא פג, כך שאין שום סיבה שהיא תהיה בטיפול נמרץ של פגים; ואף-על-פי שהאחות ענתה שאין הבדל של ממש ברעש, אני מגלה שהיא עשתה אתנו לבסוף חסד והעבירה אותה לחדר אחר. התחושה כאן טובה יותר. פחות תינוקות בוכים וצורחים, פחות מכשירים מצפצפים. רדיו מנגן חדשות מהעולם החיצון, מוסיקה נעימה. אכן שינוי.

אני מכניס לטייפ קלטת של מוסיקה להרפיה שהספקתי להכניס לתיק ברגע האחרון לפני שעזבנו את אילת, ומצמיד אותו לאינקובטור. אולי כך אעזור לה קצת להירגע.

האחיות אומרות שהצהבת ירדה. מירב מקבלת את התינוקת להנקה של עשרים דקות בחדר אינטימי עם כורסאות הנקה. יש הרגשה שהדברים מתחילים להסתדר.

מירב מחזירה אותה לאינקובטור. היא מאוד עייפה, חייבת להגיע לשירותים. השירותים בפגייה מיועדים לצוות בלבד, ורק בחוץ, ליד המעלית, יש חדר אחד המיועד לנכים. על-פי רוב תפוס שם ולרוב מטונף, כי בנוסף לנכים משתמשים בו כל המבקרים וההורים של התינוקות הנמצאים בפגייה. אני משכנע את מירב שתיכנס לשירותים שבפגייה: "זה בסדר, עברת ניתוח לפני יומיים, אף אחד לא יגיד לך שום דבר". היא נכנסת מהוססת, אבל אחד הרופאים רואה אותה ומתחיל לצעוק שיש שירותים בחוץ, שתצא אליהם.

אני מחזיר את מירב למחלקת היולדות וחוזר אל הפגייה. בחדר, ליד האינקובטור, יושבת אשה מבוגרת, מכונסת בעצמה, מרוכזת לגמרי בבדיקת הגליונות היומיים של הפגים. אני מציג את עצמי בפניה, והיא מציגה את עצמה: "פרופסור ליבר, המחליפה של פרופסור סורוקה, מנהלת הפגייה". היא מקסימה אותי בפשטות שלה, נראית לי חפה מהתנשאות.

"כבר הרבה זמן", אני נפתח בפניה, "אני מחפש מישהו שיהיה מוסמך לתת לי כמה תשובות, ולא מוצא. וחוץ מזה, אני רוצה מאוד להודות לאחות הראשית על זה שהעבירה אותנו לחדר הזה". הפרופסור אומרת שהיא הרופאה האחראית על החדר, ושעכשיו אני יכול להיות רגוע.

"אני כבר הרבה יותר רגוע", אני אומר לה, "אבל אני צריך לבקש ממך בכל לשון של בקשה לקחת מהבת שלי כמה שפחות בדיקות דם; אני גם מבקש שיקפידו לתת לה רק חלב אם, ולא פורמולות, כל עוד יש חלב שאוב במקרר".

פרופסור ליבר אומרת שהגישה שלה היא לדקור את התינוקות כמה שפחות. היא לוקחת טוש אדום וכותבת בגדול על פתק: "רק חלב אם".

סוף-סוף מישהי אנושית. אמא שלי מדברת אתה, ונראה שמיד נוצר ביניהן קשר מיוחד. אני משאיר אותן שם והולך לבית-החולים, להביא את מירב אל הפגייה. אמיר ודפנה נמצאים שם, דפנה הגיעה בבוקר עם לחם אורגני שאפתה וסלט שהכינה, ולקראת הערב הצטרף אליה אמיר. אנחנו כל-כך רוצים להיעזר בהם, אבל לא יודעים אם זה אפשרי.

נושאים: בריאה - הספר | תגובה אחת »

פרק 6: על-פי תהום

מירב

האחיות והרופאים לא מסבירים דבר. כבר התחלתי לקלוט את הרעיון של ההיררכיה. צריך לחכות למי "שיכול" לתת הסברים. המצב שבו מעמידים אותנו מעורר בנו התנגדות. אנחנו עוברים עם השאלות שלנו את כל אנשי הצוות, עד שמגיעה סגנית מנהלת המחלקה, חסידה ליבר. סוף-סוף מישהי שיכולה להציג איזו שהיא תמונה: "עוד לא לגמרי ברור מה יש בבטן. אנחנו יודעים רק שזה אִיום גדול. היא עוברת בדיקות כל הזמן".

אני מבינה פתאום שבזמן שהתאבלתי, התינוקת שלי עברה ועדיין עוברת פרוצדורות רפואיות, יום ולילה. אני יושבת מול האינקובטור ומביטה בה. אני רוצה להישאר על ידה כמה שיותר. אנחנו שמים לב שכל המכשירים שאליהם היא מחוברת ניידים, ומבקשים מהרופאים להיות אתה לבד, מתעקשים, מתחננים.

אמא של גילי מטלפנת לחברה שלה, אשתו של עיתונאי בכיר, שמכירה את אחד הרופאים, ואחרי דיונים ומשא ומתן של חצי יום אנחנו מקבלים אישור להיות אתה לבד בחדר המנוחה כמה שעות. הצוות מרגיש כלפינו רחמים, ומאפשר לנו להיות אתה את השעות היחידות האלה, אולי האחרונות, לדעתם.

קשה לי עם כל החוטים והצינורות. היא דקורה בכל-כך הרבה מקומות, אבל סוף-סוף אנחנו ביחד, לבד. אני מתמכרת לרגעים האלה ושואבת מהם כוח. אני עוטפת אותה בזרועותי, מגוננת על הילדה שלי בגופי, מוצפת כולי ברגשות שהיא מעלה בי ומתעלמת מהעולם החיצון. אבל העולם שבחוץ תובע את תשומת לבי.

אל החדר שסידרו לנו בפגייה נכנסים שני רופאים בכירים, אחד מהם הוא מנהל המחלקה האונקולוגית. בחדר מופיע גם מנתח, וכשהוא מתחיל לדבר הזמן עוצר מלכת; הוא אומר "גידול ממאיר ענק בכבד", והכול קופא. זה מרגיש כמו משהו גדול מדי, ובדרך מוזרה מתגנב לשפתי קצה של חיוך. אולי הכול כל-כך לא הגיוני ולכן קצת מצחיק.

עד כמה עוד יכול המצב להידרדר?

"זה סרטן?", אני נכנסת למצב פרקטי ומתחילה לברר.

"כן", עונה המנתח.

"בסדר, אז מנתחים?"

הסיבה העיקרית לביקורם בחדר נחשפת עכשיו: "אי אפשר לנתח. לא יישאר די כבד בריא".

המנתח מתבונן בעמיתו, מביט בו אומר: "הוא יצטרך לעבור כימותרפיה ובעתיד נוכל לנתח". אנחנו משתתקים. הרעיון נשמע ממש מוזר. אנחנו המומים מהדיאגנוזה ומהפתרון המוצע.

"צריך לעשות ביופסיה", המנתח ממשיך, "כדי לאשר את מה שאני כבר בטוח בו – השם הוא הפטובלסטומה. הוא יצטרך…"

"היא!", אני מתקנת בחוסר סבלנות, "אתם מדברים על הבת שלי".

"כן, היא תצטרך לעבור טיפולים כימותרפיים", הוא חוזר.

הם מודיעים שבקרוב מאוד יעבירו אותה למחלקה האונקולוגית. מגישים לנו טופס לחתימה – אישורנו לביופסיה.

גילי

ד"ר ניר קלין, מהרופאים האחראים בפגייה, מבקש מהאחיות לארגן לנו חדר אורחים, שבו נוכל להיות שלושתנו יחד עד הביופסיה בבוקר. הן מפנות לנו חלק מחדר צדדי בפגייה, בין המון מכשירים, ומצביעות על שתי הספות הנפתחות, "באדיבות המחלקה האונקולוגית". אמא של מירב, אמא שלי ואחי נמצאים אתנו.

בערב שוב מופיעים בחדר שני רופאים אונקולוגים, ד"ר מדיין וד"ר יריב, מנהל המחלקה האונקולוגית. "ביחד עם הביופסיה" הם אומרים "תהיה זו הזדמנות טובה גם לחבר צנתר. מדובר בהליך פשוט כדי שלא יכאב כשלוקחים דם או נותנים תרופות". ד"ר דרור דן מצטרף אליהם, הוא אומר שהוא יהיה, כנראה, המנתח. ד"ר דן מסביר בקצרה על הביופסיה ועל הצנתר – "הפורט" שהוא ישתיל מתחת לעור. הוא אומר שהוא די בטוח בסוג הגידול, "גידול סרטני", ושמבחינתו לא צריך ביופסיה, אבל בכל מקרה הם רוצים להיות בטוחים. "אני לא רוצה להרדים אותה פעמיים", הוא מסביר, "אז טוב שישימו את הצנתר בהזדמנות זו, כי הוא ישמש אותה בכימותרפיה".

מירב

אמא של גילי שואלת: "אין אפשרות לנתח ולהוציא את הגידול?", המנתח אומר שלא. "מישהו אחר, בעולם כולו?", היא לא מרפה.

"אולי תמצאו מישהו אחר בעולם, אבל אני לא אנתח", הוא עונה.

עכשיו הרופאים מסבירים שהיא תעבור זמן מאוד-מאוד קשה של בדיקות ושל תרופות ומנות דם, ומבקשים שנאשר את השתלת הצנתר, "פורט-אקט", לביצוע הפעולות האלה בגופה. "אין לה ורידים פנויים ללקיחת דם, אתם תחסכו ממנה המון סבל עם הפורט".

אנחנו עושים חישוב מהיר: שלוש-ארבע בדיקות דם ביום, אנטיביוטיקה ועוד חומרים כל הזמן, בכל פעם הם פותחים ורידים, והיא בת ארבעה ימים ושוקלת שני קילו וארבע מאות גרם.

"אם נשתיל את הפורט מיד אחרי הביופסיה, הוא יעבור רק הרדמה מסוכנת אחת". הם לא מפנימים שהיא בת.

אנחנו מאשרים בלב כבד את השתלת הפורט. נשמע הגיוני ונכון להקל עליה ולחסוך ממנה עוד הרדמה ועוד כאב מיותר. זו, לפחות, המסקנה המהירה שאליה יכולנו להגיע בעשר הדקות שקיבלנו כדי לשקול את החתימה. האווירה בהולה כל-כך.

גילי

"אני יודע שאנשים ישמעו סרטן בכבד ויבהילו אתכם", אומר לנו המנתח, "אבל תשמעו לי, אצל תינוקות זה שונה לגמרי מסרטן כבד אצל מבוגרים. סיכויי ההחלמה אצל תינוקות טובים מאוד". אמא שלי שואלת אם אי אפשר להסיר את הגידול בלי טיפולים כימותרפיים. אולי תמצאו מישהו בעולם שיסכים לעשות ניתוח כזה, הוא אומר, "אבל בכל מקרה, אני לא אסכים".

הוא יוצא, ומיד נכנס לחדר הרופא המרדים. הוא מבקש שאחתום על טופס ההסכמה לניתוח הביופסיה וההשתלה של הפורט שיתבצע מחר. אני מנסה להתלבט קצת עם מירב, אבל המרדים אומר שאין לו זמן לזה, ויוצא זועם מהחדר. מירב שולחת אותי בעקבותיו, אני לוקח ממנו את הטופס וחותם בידיים רועדות.

מירב

רוב הזמן אין לי איפה לשכב או לנוח על יד בתי, מזל שקיבלנו חדר ללילה. כל כולי מנסה להתמקד בטובתה של בתי ורק כאבים חדים בזמן ההליכה והישיבה או קושי בהליכה לשירותים, מזכירים לי את הניתוח הקיסרי שעברתי לפני שלושה ימים. אין לי זמן לעצור ולבחון את תחושות הגוף אבל הירידה הדרמטית בתפקודי הגוף ברורה ואני תלויה ונתמכת בגילי.

גילי

מגיע הלילה ואנחנו מנסים לישון. התינוקת כל הזמן בידיים של מירב. מירב מנשקת אותה ואומרת לה מלים של אהבה. הם גילחו חלק מהשיער שלה, חיברו לה עירויים לראש וליד. לא נוח לה. אני יוצא ושואל את האחיות אם אפשר להוריד לה את העירוי מהראש. מאחורי תחנת האחיות יוצא אלי פתאום ד"ר ארז וצועק שהוא לא ירשה את זה. הוא שואל אם יש לי מושג כמה זמן לוקח לחבר לתינוק עירוי. אני חוזר לחדר.

אחרי כמה שעות התינוקת מצליחה להוריד לעצמה את העירוי מהיד, ויורד לה דם. אנחנו קוראים לאחיות, והן מגיעות עם ד"ר ארז. הוא נראה עכשיו עצבני מאוד. "תודה שהתעקשת להשאיר לה את העירוי", אני אומר, "חסכת ממנה סבל מיותר. מחר כבר יהיה לה צנתר, ולא יחפשו לה ורידים והיא לא תוכל להזיז את העירוי".

"לא כדאי לך לבנות על זה", עונה לי ד"ר ארז. "עוד ידקרו אותה הרבה פעמים בוורידים. הצנתר לא יחסוך לה כל-כך הרבה סבל כמו שנראה לך".

אנחנו מנסים להירדם. אני מצליח לעצום את העיניים סוף-סוף, אבל אז נכנסות האחיות, מדליקות את נורות הניאון, שוקלות את התינוקת, ולוקחות אותה לחדר ניתוח. אנחנו הולכים בעקבותיהן עד שהדלת נטרקת בפנינו. אנחנו נשארים מאחור להתפלל.

יום ו' 6.12

מירב

זמן ההתייחדות שלנו נגמר. מחזירים את התינוקת שלנו לפגייה, שוב לבדיקות ולצילומים, ומשם היא תמשיך לניתוח.

אחרי הביופסיה וההשתלה של הפורט ייקחו ויתנו לה דם ותרופות דרך הקופסה הקטנה שתהיה לה בבית החזה, מתחת לעור. הקופסה הזאת עלולה להזדהם מפעם לפעם, ואולי עוד יצטרכו לפתוח ורידים כדי לתת לה אנטיביוטיקה, אבל באופן כללי אפשר לצפות שהיא תידקר הרבה פחות. אנחנו פוגשים את פרופסור ליבר והיא אומרת לנו "הפורט הזה, הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לילדה הזאת". אנחנו מבינים שאם זה הכי טוב, הם לא נותנים לילדה שלנו הרבה סיכוי.

חיכינו כל-כך לניתוח, שיסירו את הגידול ושהכול ייגמר – לשם כך הגענו לבית-החולים הזה. ופתאום הכול משתנה. עכשיו הם עושים לתינוקת שלנו ניתוח כדי להכין אותה לכימותרפיה. טיפול כזה לתינוקת בת יומה? משהו בנו מזדעק, ואנחנו מתחילים לגשש אחר חוות דעת נוספת. מובהר לנו שאנחנו כבר במקום עם הכי הרבה ניסיון בבעיה הזאת, עם הרופאים הכי טובים. אנחנו מבולבלים, יורים שאלות לכל הכיוונים.

פרופסור חסידה ליבר אומרת לאמא של גילי שאם זו היתה תינוקת שלה, היא היתה מנתחת אותה בחו"ל. טוב לשמוע מישהו שמעלה את האפשרות הזאת, ובכלל היא נחמדה מאוד, היא באה לבדוק מה שלומנו, לדבר עם האמהות, לעודד אותן.

גילי

הפרופסור לוקחת אותי ואת אמא שלי הצידה ואומרת: "אני הייתי מוצאת מנתח בחו"ל". היא ממליצה שנפנה לרב פירר: "יש לו קשרים בבתי החולים הטובים בעולם, ויש לו אמצעים וידע – הוא האדם שיוכל למצוא למענכם את המנתח המתאים ביותר". היא מציעה לתרגם בעבורנו את החומר הרפואי כדי שהרב פירר יעביר אותו לחו"ל בהקדם. היא שולחת את אמא שלי להביא את תצלומי הסי.טי. מהארכיון, ובהמשך נשלח אחי הצעיר לבני ברק עם החומר המתורגם, הבדיקות והצילומים. הוא משאיר הכול במשרדים של הרב פירר במעטפה. שם השולח: פרופסור סורוקה, מנהלת מחלקת הפגייה. בכתובת השולח אין שום פרט בנוגע אלינו. פרופסור ליבר מבקשת שלא נזכיר את מעורבותה בעניין: "אם מישהו ידע שאני המלצתי לכם לפנות אל הרב, אני עלולה לאבד את המשרה שלי".

מירב

חסידה ליבר מתרגמת עבורנו לאנגלית את המכתב של סיכום המחלה, על חשבון זמנה החופשי. אנחנו מעבירים את המסמכים לרב פירר וממשרדו מבטיחים לנו שהחומר יישלח לחו"ל ושיחזרו אלינו עם תשובה תוך עשרה ימים. אנחנו שולחים לליבר פרחים.

מרגע שהועבר התיק הרפואי אל הרב פירר אנחנו שרויים בהמתנה, ממוקדים לגמרי בתקווה שתגיע תשובה חיובית לפני המועד שנקבע להתחלת הטיפול הכימותרפי.

בחדר ההמתנה של הפגייה, ליבר תופסת את דפנה לשיחה. היא אומרת לה שגילי מתנהג "לא לעניין", ושהיא יכולה להביא לכך שיאשפזו אותו בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים, כדי למנוע ממנו להפריע להליכים רפואיים. את אמא של גילי היא משכנעת לחזור לחייה הרגילים כדי שלא תישחק, ותוכל לעזור לנו "כשבאמת נצטרך אותה".

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 7: נאחזים באוויר

גילי

בזמן שהתינוקת שלנו נמצאת בחדר הניתוח, אני מסיע את מירב בחזרה למחלקת היולדות לבדיקת רופא. מירב כבר יכולה להשתחרר, אבל האחות אומרת שהיא תאפשר לה להישאר במחלקה עוד יומיים, "כדי שתוכלי להיות קרובה לבת שלך". אני חושש שישאירו את מירב מאושפזת עוד ועוד, ומנסה לשכנע אותה לוותר על הג'סטה. אני מציע למירב שנישן אצל המשפחה שלי, לא רחוק משם, או שנשכור חדר במלון ליד בית-החולים, העיקר שנהיה כבר ביחד ושהיא תצא מתקן של מאושפזת. מירב אומרת שכואב לה כל הגוף, ושהיא לא יכולה לחשוב על דבר חוץ מלהיות ליד הבת שלנו, ושבית-החולים הוא האפשרות הקרובה ביותר. היא מחליטה להישאר.

מירב

במיטה שלי במחלקת היולדות נוח ונעים, היא מתכווננת ומרופדת היטב. אני שוקעת לתוכה אחרי אינספור שעות של ישיבה על כסאות נוקשים ונהנית מהטעם של הבורקס שהשאיר לי על השידה מבקר מזדמן. סוף-סוף אני מרגישה את הגוף שלי. אני מקשיבה לקולותיהן של נשים נוספות בחדר. אני שומעת אותן מתלוננות על הכאב ובכל זאת מרגישה את הפער, כמה מהר הן מחלימות יחסית אלי. אני רוצה את התינוקת שלי.

גילי

אמא שלי מטלפנת מהפגייה. היא יושבת עכשיו עם מיכל, העובדת הסוציאלית של המחלקה האונקולוגית, "בחורה מקסימה, תבוא לפגוש אותה, היא מחכה". אני מגיע. אנחנו יושבים בחדר של מיכל. היא בת עשרים ושתיים, לבושה במיטב האופנה. אנחנו מדברים, ואני מתחיל לבכות, משהו בי מקווה שאולי כך אוכל להגיע אליה למקום עמוק יותר. נראה שקשה לה עם הבכי שלי.

"ביום ראשון", היא אומרת לי, "הבת שלך תעבור למחלקה האונקולוגית. היחס אצלנו שונה לגמרי מהיחס בפגייה. אצלנו דורשים שכל הזמן יהיה הורה עם הילד. וחוץ מזה", היא מוסיפה, "אצלנו זה בדרך כלל שני ילדים בחדר, ולא שמונה או עשרה כמו בפגייה. יש לי המון תיקים", היא ממשיכה, "של המוני ילדים שהצלנו את חייהם".

עכשיו היא קצת ממהרת, כי השבת עומדת להיכנס עוד כמה שעות, אבל משאירה לי מספר של טלפון נייד. היא אומרת שבדרך כלל היא לא עושה את זה, ועל-פי הוראות בית-החולים אסור לה לתת מספר טלפון אישי, "אבל אם תצטרך משהו, אל תתבייש להתקשר". אני חוזר לקחת את מירב, ואנחנו הולכים להמתין ליד חדרי הניתוח.

דלת חדר הניתוח נפתחת, והתינוקת שלנו מוחזרת אל חדר טיפול נמרץ בפגייה. האחיות אומרות שמצבה מצוין, שהיא אינה נזקקת להנשמה אפילו. תינוקת גיבורה שלנו, רק בת חמישה ימים, ובכל זאת הגוף המופלא שלה מתאושש מהר כל-כך.

אני מבקש מפרופסור ליבר להוציא את התינוקת שלנו מבית-החולים מכיוון שהתאוששות מהניתוח טובה, הצהבת שלה ירדה וכל הבדיקות של התפקודים בסדר. אני מציע שנלך הביתה, או למלון הצמוד לבית-החולים, או לקרובי משפחה שגרים כמה רחובות משם. אני מוכן לשכור, על חשבוני, אחות צמודה, אם יש צורך בכך. אנחנו רוצים שהתינוקת שלנו תוכל סוף-סוף להיות במקום שהוא כמו בית. ליבר מבטיחה לבדוק, ואני חוזר אל משרדה עם זר הפרחים שקיבלנו מגל. הפרחים לא ממש נראים טריים, אבל אני מקווה שליבר תבין את הכוונה שמאחוריהם.

כעבור דקות אחדות מזמינים אותנו, עם האמהות, לישיבה שמכנסת פרופסור ליבר. בחדר יושבות גם ד"ר שירה מול, האחראית על אשפוז לילה במחלקה האונקולוגית, ואחות מהמחלקה האונקולוגית. אנחנו מציגים שוב את הבקשה לעשות את השבת מחוץ לבית-החולים. "זאת ילדה אונקולוגית", אומרת ד"ר מול, קרה כקרחון. "אם היא תשתחרר, הפרופסור ליבר לא תוכל לעולם לקבל אותה בחזרה. וחוץ מזה, בשום פנים ואופן אני לא משחררת אותה הביתה". אני טוען לזכותנו להיות עם התינוקת שלנו, מציע שוב לממן כל טיפול פרטי שיידרש. פרופסור ליבר קמה ופונה אל האחות בקול רם: "טוב, תזמיני את הפסיכיאטר". אנחנו נבהלים ומסכימים להשאיר את התינוקת שלנו, להעביר את השבת בבית-החולים.

מירב

אני מתחילה להרגיש שאנחנו בשבי, הילדה מחוברת בגופה למכשירים שונים. גם אם תהיה חופשיה מהם, נראה שאנחנו לא חופשיים לבחור האם להשאר. האיום בהזמנת הפסיכיאטר משרה אווירה של כפיה.  האמון שלנו ברופאים מתערער ובכל זאת יש לנו עניין לשמוע את הצעותיהם בפירוט.

גילי

אנחנו חוזרים לחדר טיפול נמרץ בפגייה. התינוקת שלנו מתעוררת לאט-לאט מההרדמה ומתחילה לבכות. מירב מבקשת להיניק אותה, אבל האחיות אומרות שד"ר קלין נתן הוראה לא להיניק כדי שהתינוקת לא תתאמץ אחרי הניתוח.

"היא צריכה עכשיו את המגע של אמא", אני זועם.

אנחנו מציעים שמירב תעמוד על כסא ליד האינקובטור והתינוקת שלנו תוכל לינוק בשכיבה על הגב, בלי לזוז ובלי להתאמץ. האחיות עומדות בסירובן. אני מצטט בלהט כל מיני מחקרים שהראו שהחיבור לגוף האם, ה"בונדינג", חשוב ומרפא יותר מכל אינקובטור. האחיות אומרות שהן כבר שמעו על כל המחקרים האלה. "הם מתאימים לעולם השלישי", הן מבהירות, "לא לפה".

אני מטלפן לאמא שלי ומתחנן שתעזור לנו להוציא את התינוקת משם. "הם הורגים אותה", אני אומר לה.

"כולם אומרים שזה בית-חולים מהטובים בעולם", היא עונה, "ואתה אומר שהם הורגים אותה, יכול להיות שאתם תהרגו אותה בעצמכם ".

מירב

אני עדיין לא הולכת בעצמי, גם לא לשירותים. גילי מטפל בי, מסיע אותי ממקום למקום.

אני כל-כך רוצה לתת לה חלב אם, בידיעה שזה יכול לעזור לה להחלים מהניתוח של השתלת הפורט. אני שואבת חלב בכל מצב בלילה ובבוקר, במיטה שלי במסדרון, בחדר ההנקה, בכל מקום שאפשר למצוא ציוד מתאים ודרך לחטא אותו – ואלה, מתברר, נדירים למדי.

גילי

בערב מירב שואבת חלב ואנחנו מחלקים אותו למנות שיספיקו עד הבוקר. אני מסיע אותה בכסא הגלגלים אל מחלקת היולדות בבניין הסמוך, וחוזר אל בניין בית-החולים לילדים, אל הפגייה. אחות אחת שואלת אם סידרו לי מקום לישון. "יש למחלקה האונקולוגית חדרים בקומה של הפגייה", היא מספרת, "אבל צריך שמישהו מהאונקולוגית יסדר לך את זה". אני מטלפן אל מיכל, העובדת הסוציאלית אבל היא אומרת שהיא באמצע עניין אישי, עכשיו מאוחר והיא לא יכולה לסדר לי חדר. "בשבוע הבא", היא מנסה לסיים את השיחה, "אדאג לך לחדר בבית המלון שליד בית-החולים, כמו שהבטחתי".

"אני מבין שזה לא זמן מתאים", אני אומר, "אבל זה מצב חירום. הם לא מסכימים לשחרר את התינוקת שלי לשבת. אולי תוכלי לעזור לי לפחות למצוא למירב מקום לידה, שתהיה קרובה ותוכל להיניק".

מיכל מאבדת את הסבלנות: "אני באמת עסוקה. למעשה, אני נמצאת כרגע באמצע איזשהו עניין אישי חשוב. גם ככה, לא מקובל שאתה מטלפן אלי לנייד. בכל מקרה, ביום ראשון כבר אבדוק מה אני יכולה לעשות".

אחת האחיות מחליטה לעזור לי ומסדרת חדר שאוכל לישון בו תמורת מאה שקלים. אני משלם בחדר המיון ועולה אל החדר. הוא נקי, אבל אין בו חלונות. אני מרגיש שאני נחנק, ומחליט לסוע לישון אצל אמא שלי. לפני שאני עוזב את החדר אני מתקשר אל הפגייה ומתנצל בפני האחיות על הצעקות. "הייתי נסער", אני מסביר, ומבקש שיקפידו לתת לבתי את החלב ששאבנו.

מירב

התינוקת שלי אחרי ניתוח. מעכשיו יש לה קופסה בתוך הגוף, על-יד הלב. אני עוד עם תפרים, שאריות המורפיום מקהות קצת את הכאב ואולי גם את החשיבה, אני משתוקקת להיות אתה אבל אין לי שום אפשרות לישון לידה. אני נאלצת לשוב למחלקת היולדות כדי לשים את הראש ללילה. עלי להיות עירנית עבורה מחר בבוקר. למזלנו עכשיו ערב שבת ויש פחות התערבות רפואית. היא תוכל לנוח.

המרחק הפיסי בינינו ומצבי הגופני מונעים מאתנו את האפשרות לעקוב אחרי מצבה, להבין את המשמעות הרחבה של ההליכים הרפואיים שהיא עוברת ולקבל בשלמות עשרות החלטות "אחראיות" בכל יום.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 8: תהום

שבת, 7.12

גילי

בבוקר אני נוסע עם אמא שלי לבית-החולים. היא הולכת לבית-החולים לילדים, אל הפגייה, ואני – לבית-החולים השני, למחלקת יולדות. אני מספר למירב שהמחלקה האונקולוגית נראית ממש כמו בית מלון, שקט מאוד ונעים שם, תחושה רגועה יותר מאשר בפגייה.

אנחנו מחכים למחר: אחרי שמירב תשתחרר נוכל שלושתנו להיות יחד, בלי אינקובטור; אני כל-כך מקווה שיסדרו שם למירב מיטה נוחה, שבה תוכל סוף-סוף לנוח קצת, מחובקת עם הבת שלנו.

בינתיים אנחנו בפגייה. אני מגלה שאין במקרר שום בקבוק עם החלב של מירב. לפי החישובים – ארבעים סי.סי כל ארבע שעות – היו צריכים להישאר שם שני בקבוקים. לאחיות אין שום מושג על מה אני מדבר. אני מבקש לפגוש את פרופסור ליבר, ומספר לה על הבקבוקים שנעלמו. אני אומר שלדעתי לא נתנו לתינוקת שלנו לשתות מחלב האם בכלל, אלא פשוט זרקו אותו לפח ונתנו לה פורמולות, עם כל שאר הפגים.

"לא שמעתי שום דבר כזה", היא אומרת, "אבל אני אבדוק".

בערב אני מסיע את מירב למחלקת היולדות, היא שוכבת לישון והאחיות מודיעות לי ששעת הביקור הסתיימה.

אני חוזר לפגייה ומוצא את התינוקת שלי כשכל הראש שלה עטוף בתחבושת גדולה שמכסה לה את העינים והאזניים. הטיפול באור נמשך עדיין. מאז שנולדה הצמידו לה מין משקפי בד, כדי שעיניה לא יפגעו מהאור הבוהק. מכיוון שהיא הורידה אותם שוב ושוב, שמו לה את התחבושת. כשהיא שומעת אותי מדבר עם האחות, היא פורצת בבכי. אני ניגש ומדבר אליה עד שהיא נרגעת, יושב לידה זמן מה ויוצא מהחדר. עומד לרגע ומחליט שוב לחזור. היא שוב מתחילה לבכות. האחיות כועסות: "מסכנונת, עד שנרדמה. למה היית צריך להפריע לה?".

"זאת הבת שלי", אני אומר, "ורציתי לומר לה שלום לפני שאלך". הן אומרות שפשוט אלך, כדי שהיא תוכל להירדם בלי הפרעות.

יום א' 8.12

בבוקר מגיע למחלקת נשים ד"ר איבאן לוי מהמחלקה האונקולוגית בבית-החולים לילדים. "אני מצטער שלא פגשתי אתכם לפני כן, פשוט הייתי בחו"ל", הוא אומר במבטא אנגלוסכסי כבד. "אני הרופא של הבן שלכם". אנחנו מניחים לו רגע של חסד, ומקווים שמקור הבלבול בעברית העילגת שלו.

ד"ר לוי מתיישב על המיטה של מירב, מציג את עצמו כמומחה ל"מחלה הזאת", ומדבר אלינו בנחת ובסבלנות: "אנחנו בטוחים שזה סרטן מסוג שקוראים לו הפטובלסטומה. בכל מקרה, נחכה לתוצאות של הביופסיה לפני שנעשה משהו. שמעתי ששמו לו צנתר בלי לחכות לתוצאות, ומאוד מאוד כעסתי".

גם אני מתחיל לכעוס: "אז הם סתם ניתחו תינוקת בת כמה ימים?".

"בעצם", אומר ד"ר לוי, "יש במחלקה עוד ילד שהכניסו לו צנתר, אבל במקרה שלכם", הוא ממשיך בגרסה שלו, "חשוב מאוד שהתקינו את הפורט, זה מאוד נחוץ".

בכלל, ד"ר לוי נראה מבולבל מאוד, ולא בין שני התינוקות ובין שני המקרים בלבד; הוא ממשיך ומדבר על מטופליו בלשון זכר, מין "הוא" או "זה", ועם זאת, הוא עושה רושם חברותי מאוד, לא מתנשא.

"הגידול מאוד מאוד גדול", אומר ד"ר לוי. "נצטרך, כנראה, לעשות כימו ואז ניתוח ואז שוב כימו".

"ואי אפשר פשוט לנתח?", אני שואל.

"לא", הוא אומר, "זה בלתי אפשרי, לפחות מבחינת המנתחים שלנו".

אמא שלי מטלפנת ומספרת שהחברה שלה, אשת העיתונאי הבכיר, הפגישה אותה עם המנהלת של מחלקת הכבד בבית-החולים לילדים. היא ישבה אתה שעה וחצי, והתשובה שלה חד-משמעית: אי אפשר לנתח, מכיוון שהגידול גדול מדי. אמא שלי אומרת בטלפון שהרופאה הזו מחכה לפגוש אותנו עכשיו. מירב משכנעת אותי שחבל על הזמן ועל האנרגיה שלנו, ואנחנו לא טורחים להגיע לפגישה.

מירב

בשעת בוקר מוקדמת נכנס אל החדר שבו אני מאושפזת איבאן לוי, ומספר לנו בנעימות שהוא אונקולוג ילדים, מנהל מחלקת אשפוז יום והרופא שמרכז את הטיפולים במחלה הזאת. הוא יהיה הרופא האחראי. "אנחנו יודעים מה לעשות. יש לכם סיכויי הצלחה גבוהים, שמונים וששה אחוזים", הוא אומר, ומבטיח להציג בפנינו מחקר שמוכיח זאת.

בפעם הראשונה נזרק אלינו עוגן, הצעה ראשונה לריפוי.

אני וגילי חשים קרבה אל האיש הזה, אולי גם משום שהוא מדבר אתנו באריכות, מפגין סבלנות רבה, משתדל לענות על כל השאלות.

לבסוף מתבררת לנו תמונת המידע הזאת:

יש לנו ניסיון עם סוג המחלה.

אנו מציעים לבתכם טיפול עדין ביותר.

אנחנו משתמשים בתרופות כימותרפיות קלות במיוחד, וזו מהותו של מחקר שנערך פה בבית-החולים.

נושאים: בריאה - הספר | תגובה אחת »

« לפוסטים הקודמים לפוסטים הבאים »