wordpress com stats plugin

בריאה

"אני פלא ונשמתי פלא ואין כמוני חידוש גדול"


נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

תודות

תודה למשה ואלישבע רוגוזניצקי על הייעוץ המופלא ועל אומץ הלב, על החוכמה הנדירה ועל יכולת ההתבוננות. תודה לאמיר ודפנה רטר על הבית החם שפתחתם בפנינו בנדיבות כה רבה. תודה לנועה לוי על-כך שהסכמת להיות שם בשבילנו בהתמסרות כה גדולה, ועל-כך שעטפת את התינוקת שלנו בכל-כך הרבה אהבה. תודה למוריס על הלב הרחב והנוכחות המרגיעה. תודה לעו"ד יצחק חושן על העזרה שלך בהצלת חייה של בתנו. תודה לשופט אבידן גלובינסקי על עשייתו של צדק של ממש. תודה לעו"ד טרז גורביץ על העזרה המישפטית. תודה לטרונד, ליסה ויסמין, על הטיפול המדהים, על התמיכה ועל החברות. תודה לנועם, על נוכחותך השקטה. תודה לדינה מרמת השופט על הטיפול המדהים והאהבה שהרעפת על התינוקת שלנו. תודה ללי אינשטיין וליואב לננטר על-כך שהייתם לצידנו ברגעינו הקשים. תודה לגורי תמר, שהיית לנו חבר קרוב בארץ רחוקה. תודה לנילי ולגדעון רייכר, תודה לאבי שנהבי, תודה לכל מי שתמך או עזר לנו בדרך כזו או אחרת.

תודה לרב פירר על השירות המבורך שעשית עבורנו, תודה לד"ר אימונד על הביטחון הענב ועל ידי האומן, תודה למר קאל על הטיפול המכבד והמנומס. תודה לפרופסור יואב הורן על אומץ הלב והכנות. תודה לאשר ישראל על חברותך ועזרתך המופלאה. תודה לחיים יוסף שטיינברגר על התמיכה והאיכפתיות. תודה לבני משפחת פינטר ובני משפחת מסדו המופלאים. תודה לאבנר שילה על ההשראה. תודה לשרה בן ארי, תודה ליעקוב שרביט על כל השיתוף והעזרה. תודה למאיר ולנועמי, תודה לשושה ולשחר, תודה לברוך קמחי, תודה לגל ברש ולשירן, תודה לאפרת גרין, תודה לרחל רייקין, תודה לאפרת כץ,  תודה לכל החברים הישנים והחדשים על כל הדברים הקטנים והגדולים שקיבלנו מכם.

תודה לכל מי שעזר לנו במהלך גילגוליו של הספר הזה. תודה ליובל עמית על החלומות המשותפים ועל העריכה החכמה, תודה לבועז ארטבי על כל ההערות וההארות, על הימים והלילות. תודה לדניאל שלגי על העזרה הטכנית עם האתר. תודה ליוסף גורביץ' שעזרת לנו לקדם את זה עוד שלב אחד בדרך. תודה לאלון צדיק על העיצוב של האתר ועל התמיכה והעזרה מרחוק ומקרוב. תודה לאריה אקשטיין על הציורים ועל הסיפורים. תודה לדרור גרין על ההתעלות, ועל עזרה יקרה מפז בהפקת מהדורת הדפוס של הספר.

תודה למשפחות שלנו. תודה לעוז, רן ואילן, האחים שלנו. תודה למיכל. תודה להורים שלנו. תודה לכם על כל הרגעים, על הנסיעות, על הכספים ועל הבישולים. תודה על כל העזרה ועל ההשתדלות להכיל אותנו גם כשלא היינו קלים להכלה.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 1: הריון

מירב

כשחזרנו מירח הדבש גיליתי שאני בהריון. הרגשתי מאד נשית, נהניתי מהשינויים שבאו על גופי וקיבלתי באהבה את מצבי הרוח. הפסקתי לעשן ולשתות קפה, נחתי והרגשתי בריאה. את החששות שעלו מתוכי ניסיתי לקבל בהשלמה.

ציפיתי בהתרגשות לבואה של בתי לעולם. בשבילי היא היתה מלאך זעיר שעומד להגיע לכאן, דרכי, ורציתי לעזור לה. יחסתי חשיבות עליונה למגע הראשון ביני לבין התינוקת, להנקה הראשונה, לקולות הראשונים, למה שהיא תרגיש כשתגיע לעולם, למי שיהיה שם כדי לקבל אותה. רציתי בשבילה קבלת פנים נכונה.

מבין האפשרויות הקיימות, לידת בית נדמתה לי כחוויה הטובה ביותר. רציתי ללדת לידה טבעית, בסביבה נעימה, תומכת ואינטימית. בחרתי מיילדת בית בעלת קליניקה פרטית, והתכוונתי ללדת בה.

התלבטתי אם כדאי לקחת את התינוקת לבית-חולים לבדיקה אחרי הלידה או שכדאי להזמין רופא פרטי. לראשונה בחיינו בדקנו את שאלת החיסונים, ונחשפנו להיבטים אחרים של הולדה וטפול בילדים. התחלנו להרגיש שאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו בדרך שונה במידה רבה מהדרך המקובלת שלמדנו.

גילי

בוקר אחד התעוררתי ושמעתי את מירב בוכה. היא אמרה שיש לה דימום. נסענו מיד לקופת-החולים. אחרי בדיקת אולטרסאונד הרופאה אמרה למירב שהיו לה תאומים ושהיא הפילה אחד מהם. אחר כך בא רופא בכיר יותר, ושוב אולטרסאונד. הוא אמר שזה שטויות, השליה זזה והכול תקין. ריגש אותנו מאוד לשמוע ביום ההוא את הדופק של העובר, לראות את התזוזות הקטנות בתוך הבטן של מירב.

כעבור כמה שבועות הלכנו שוב לאולטרסאונד, הפעם אצל ד"ר עברי, מנהל מחלקת יולדות בבית-חולים בדרום. הוא אמר שהכול תקין, וקבע שזוהי בת – "תשעים ושמונה אחוזים". באנו לבקר את ד"ר עברי פעם בחודש, בטיפת חלב, למעקב שוטף. כשהיה בודק את מירב הוא נהג לענות לשיחות טלפון. ביד אחת היה מחזיק את הסורק מעל הבטן של מירב ובשניה היה מחזיק מכשיר פלאפון. בפגישה האחרונה איתו מירב הייתה כבר בחודש תשיעי. הוא מישש לה את הבטן ואמר: "העובר התיישב טוב בבטן, עם הראש כלפי מטה. הכול כבר מוכן לקראת הלידה".

מירב קצת פחדה שמשהו ישתבש, אבל אני חשבתי שאלה פחדים טבעיים, שחולפים בראשה של כל אשה בהריון. היה לנו אמון בסיסי שהכול יהיה בסדר. אמרנו לעצמנו שגם אם יגידו לנו שעומד להיוולד לנו ילד אוטיסט, עדיין נלד ונגדל אותו. החלטנו להאמין בחיים, האמנו שממילא איש לא יכול לדעת מה יהיה. ובכל זאת, כדי להרגיע את הפחדים הקטנים האלה, התחלנו גם במעקב פרטי אצל ד"ר רן שועלי, רופא מיילד, מנהל מחלקה בבית-חולים גדול בירושלים.

מירב

למרות כל הבדיקות לא נרגעתי. משהו בי עדיין דאג לשלומה של התינוקת שלנו, והמעקב הרפואי לא נתן מענה אמיתי לשאלות שלי. הבדיקות התבצעו בסביבה מנוכרת על-ידי אנשים מרוחקים שפשוט מבצעים את עבודתם, והתשובות שקיבלתי היו אוטומטיות על-פי הספר. אמונתי בלידה בבית התחזקה.

גילי

לקראת הלידה העזנו לעשות דברים שלא הרשנו לעצמנו לפני-כן. שכרנו בית קרקע יקר ומאובזר היטב, עם חצר ובה פיסת דשא שעליה דימיינו את התינוקת שלנו עושה את צעדיה הראשונים. ידענו שהלידה היא הזדמנות עבורנו להצמיח שורשים. קבעתי פגישה עם העורך של העיתון המקומי כדי לקדם את העבודה שלי באילת.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 2: היפוך

מירב

אחרי כמה מחזורים של אולטרסאונד ובדיקות המיילדת הפרטית ביקשה שנעשה אולטרסאונד מסכם כדי שנדע את מצג העובר ואת משקלו. ד"ר שועלי קיבל אותנו לביקור פרטי בקליניקה שלו. זו היתה הפגישה הרביעית או החמישית אתו. הוא בדק את מירב, ואמר שהתינוקת שוכבת הפוך, עם העכוז כלפי מטה ולא כלפי מעלה. הוא הוסיף שייתכן שלא יהיה מנוס מניתוח קיסרי. הגבנו בהלם גמור. מה אפשר לעשות, שאלנו. הוא אמר שאפשר רק לנסות לעשות היפוך בבית-חולים, אבל היפוך כזה עלול להסתיים בניתוח קיסרי מידי. בעקבות הפגישה הזאת ניסינו כל דרך לשכנע את העוברית להתהפך.

דיברתי אליה. ביקשתי ממנה להתהפך, תרגלתי תנוחות יוגה. במהלך התרגול הרגשתי שיש לתינוקת שלי סיבה להשאר בתנוחה שלה ולמרות זאת המשכנו לנסות: הומיאופתיה, מוקסות ודיקור סיני, ודמיון מודרך. התחלנו לחפש מיילדת או רופא שיעזרו לי ללדת לידה טבעית במצג עכוז. רופא אחד, שנחשב למומחה ללידות בית, אמר שאפשר ללדת כך רק בלידה שניה. לבסוף, בהמלצת המיילדת, קבענו תור אצל חזי קנטור, מומחה להיפוך עוברים מבית-חולים בשרון. בטלפון הוא הסביר שהסיכון לניתוח קיסרי בעקבות ההיפוך נדיר, ושבעזרת עיסוי בבטן, רוב הסיכויים שהיא תתהפך, "כדאי לעשות את זה מהר, אפילו היום!" הוא אמר בבהילות.

גילי

באותו היום אחי התארח אצלנו, וכבר יצא בדרכו חזרה למרכז. טילפנתי אליו וביקשתי שיחזור, ארזנו תיק קטן ויצאנו לדרך, אל בית-החולים. הדרך ארוכה, והבטן הגדולה של מירב מיטלטלת במושב האחורי של הרנו הישנה שלו, ביחד עם מכונת כביסה שהעמסנו על המכונית כדי להעביר אותה ליואב, חבר שגר בתל-אביב. אנחנו עוזבים במהירות את הבית בו זכינו לישון חמישה לילות. בדרך אנחנו מנסים לארגן בטלפון הפניה דחופה להיפוך, מד"ר עברי. הוא עונה לנו בגסות ואחר-כך טורק את הטלפון. אנחנו מסרבים לעצור, או לחזור לאילת ולקבל את ההפניה כמו שנהוג, אין לנו זמן מיותר. את בעיית ההיפוך גילינו באיחור, בסוף השבוע השלושים ושבעה, שזה התאריך האחרון שבו אפשר להפוך עובר בצורה יזומה בבית-חולים. כן יתנו הפניה או לא יתנו, אנחנו בדרך לד"ר קנטור, להפוך את העוברית.

מירב

הגענו לבית-החולים בשעת ערב מאוחרת ומיד פגשנו את הרופא. חזי קנטור אומר שצריך לעשות אולטרה סאונד לפני ההיפוך. הוא מתחיל בבדיקה ושותק. שתיקה ארוכה מידי. פתאום הוא מתחיל לדבר: "אני לא יכול להפוך את העוברית שלכם. יש לה גוש, גוש ענק בבית החזה הימני, והוא דוחק את הלב". הוא לוחץ עלי להתאשפז כאן ועכשיו עד הבוקר, ומחר לעבור לבית-חולים אחר בסביבה, שידוע בפגייה המשוכללת שלו. "אני אדאג אישית שיסדרו לכם שם מקום בפגייה", הוא מבטיח. במהלך השעות הבאות הוא יושב איתנו, מנסה לשכנע ומסביר לנו כמה חשוב שאתאשפז מיד וכמה נדירה האפשרות לזכות במקום בפגיה בבית-החולים האחר.

מה קורה פה? מה השינוי הדרסטי הזה במפת המציאות? אני מנסה לבכות כדי לשחרר קצת את הקיפאון, אבל פשוט לא הולך לי. אנחנו שואלים המון שאלות, ולאט לאט מתחילים לקלוט את הנתונים. עכשיו כבר כואב לי כל-כך, והדמעות משתפות פעולה.

גילי

חזי מנסה להפעיל על מירב לחץ כדי שתתאשפז מייד. אני מנסה לשכנע אותה שנלך לישון לילה אצל ההורים שלי כדי להירגע ולחשוב קצת על הדברים. חזי אומר שזה מסוכן מאוד. הוא ממשיך להפחיד את מירב עד שלבסוף היא נכנעת ומחליטה להתאשפז.

מירב

סימן שאלה ענק הולך וגדל מולנו. מה לעשות?

המלים של ד"ר קנטור חוזרות ומהדהדות: ניתוח קיסרי, ניתוח לתינוקת, גוש ענק בבית החזה, אישפוז בפגיה. הוא ממליץ ולוחץ להתאשפז מיד וחוזר על הבטחתו להכניס אותנו לפגיה "הכי מבוקשת בארץ".

אמצע הלילה. אנחנו מטלפנים להורים בניסיון לקבל תמיכה. יהיה בסדר. צריך להוציא את התינוקת ואלוהים כבר ידאג לנו, החיים ידאגו לנו. צריך לתפקד. כן, כן, להוציא את התינוקת שלי.

מתאשפזים. מוניטור כל הלילה. "זה לא מאה אחוז, זה לא נראה בסדר. את חייבת להישאר מחוברת עד הבוקר". כל-כך לא נוח לי. הבטן הענקית לוחצת, ואני רוצה להחליף תנוחה. אני באמת מנסה להאמין שיש איזה טעם בתנוחה הטפשית הזאת, מנוטרת, מתפללת לטוב, למלאכים.

יום שני, 2.12

מוקדם בבוקר, אני אמורה לעבור שוב בדיקות, ונשלחת לקומת האולטרסאונד. מחכה לתורי. גילי קונה לי "קולה", ואני יושבת שם, משעינה עליו את ראשי ומרגישה שהחיים משתנים.

תוצאות הבדיקה הזאת משנות את התמונה. הרופא נרעש – הגוש בכלל נמצא בכבד. היתה טעות. הרופא מתרגם לי את מה שהוא רואה, ומסיים את דבריו: "אם זה מה שאני חושב, אז אין הרבה סיכויים שהתינוקת תשרוד בכלל אחרי הלידה". מה הוא חושב בדיוק, הוא לא מסביר לנו. הוא אומר שבהמשך הבוקר אשלח לבית-החולים האחר, ושם אבדק ואקבל תשובות מעוד מומחים.

אנחנו יוצאים בדרכנו לבית-החולים החדש, באמבולנס! בדרך אני תוהה איך הפכתי בן-לילה מהריונית מאושרת לאשה מבוהלת עם עוברית במצוקה מפחידה כזו.

גילי

האמבולנס מגיע לבית-החולים. אני מסיע את מירב בכסא גלגלים למיון יולדות בקומה הראשונה. האחות רוצה לחבר לה עירוי, אבל אנחנו מתעקשים שלא כדאי להכניס נוזלים לווריד בלי צורך, אם לא בטוח שהלידה תהיה היום. האחות מתרגזת ומניחה בהפגנתיות את השקית ואת המחט על הדלפק.

אנחנו נשלחים לעוד צילומי אולטרסאונד. אל חדר הבדיקה נדחקים המון רופאים, פרופסורים, אחיות, מומחים שונים ומשונים. אני מנסה למצוא ביניהם מקום לשבת או לעמוד, אבל הם מתנהגים כאילו אנחנו בכלל לא שם. במשך חצי שעה הם סורקים את הבטן, מדברים בינם לבין עצמם במונחים טכניים, נראה כאילו הם בודקים בעל חיים, לא בן אדם.

הם מסיימים, ואני מבקש שיאפשרו לי להיות נוכח בלידה. הבקשה מאוד לא מוצאת חן בעיניהם. "נראה כבר", אומר מישהו.

מירב

הרופאים שאני פוגשת לבדיקות הנוספות נראים דרוכים מאוד, הם קוראים זה לזה ומתפתח ביניהם דיון סביב בטני החשופה. הם מביטים במסך ומדברים ביניהם. איני מבינה דבר. אני מדברת אליהם והם לא עונים.

לבסוף אנחנו מוצאים רופא שמוכן לדבר אתנו, והוא אומר שבשלב הזה אין להם תשובות. הם יודעים רק שחייבים להוציא את העוברית ולנתח אותה מיד. אני מפחדת עכשיו כל-כך, חרדה לגורל התינוקת שלי.

גילי

אחד הרופאים, צעיר בג'ינס וחולצת טריקו, שכולם פונים אליו בשמו הפרטי – ד"ר נח, נראה אדם איכפתי, ונראה שהאחיות רוכשות לו כבוד. אני מנסה לדבר אתו. "זה מאוד יעזור למירב", אני אומר, "אם אהיה אתה בניתוח, היא תהיה הרבה יותר רגועה. "אני לא מבטיח שום דבר, אבל נראה מה אני יכול לעשות", עונה ד"ר נח.

אחרי האולטרסאונד אנחנו חוזרים אל המיון בקומה הראשונה, והאחות כבר מחכה עם השקית שהשאירה פתוחה בצד. "אני מקווה שהיא עוד בסדר", היא אומרת, "כי בכל מקרה אני לא הולכת לבזבז סתם שקית חדשה". משכיבים את מירב על מיטה ניידת, מורידים לה את הנעליים ולוקחים אותה משם. אני הולך אחריה, ומאחורי – בני משפחתנו שהתאספו כדי להמתין לניתוח.

מהבוקר מטפטפים לנו הרופאים את הרעיון שמוטב שהניתוח ייערך בבית-החולים הזה, ולא בבית-החולים הצמוד אליו, המתמחה בילדים. "כאן", מבטיחים לי, "מחמירים פחות, ויש לך יותר סיכוי להיות בלידה של הבת שלך". אנחנו שמחים כל-כך לשמוע שהוחלט לבסוף כי הניתוח אכן ייערך בבית-החולים הזה, ובכלל לא חושבים על התוצאה הצפויה: האמא תנותח בבית-חולים אחד, והתינוקת תילקח לבית-חולים אחר.

עוד עניין שלא חשבנו עליו מתברר כבעל משמעות מיוחדת: ה"קולה" שקניתי למירב תימנע ממנה את האפשרות להרדמה כללית. בזכות המשקה הזה הם לא יוכלו לאלץ אותה להיעלם לתוך שינה. היא תהייה שם כשהבת שלנו תיוולד.

מירב

אני מסכימה לניתוח קיסרי ונשלחת לחדר לידה, להתכונן לתהליך.

אני אחוזת אימה. מרגישה שהגוש גדל וגדל. המלים "אין הרבה סיכויים שהתינוק ישרוד בכלל אחרי הלידה" נחרטו היטב במוחי. אני רוצה כבר לפגוש אותה ולעזור לה.

אנחנו שואלים הרבה שאלות, ועכשיו כבר מתמקדים בפרוצדורות – מי ינתח, איך זה יתנהל, האם גילי יהיה אתי. אנחנו מדברים עם המנתח המיועד. קוראים לו רק נח הוא מבטיח לעשות ככל יכולתו על-מנת להכניס את שנינו לחדר הניתוח. מגלחים אותי, דוקרים ומפשיטים, מחברים לי קטטר. כולם סביבי בלחץ. ברור לכולם שזה לא ניתוח שגרתי.

אורות הניאון בוהקים והאחיות והרופאים חסרי סבלנות. הם נראים מפוחדים מאוד. התינוקת שלנו עומדת להיוולד, והאווירה כל-כך לא נכונה.

גילי

מחכים עם המיטה מחוץ לחדר הניתוח. מגיעות אחיות ואחריהן הרופא המרדים, והוא מודיע: "אני האחראי על חדר הניתוח, ואין שום סיכוי שאאפשר לך להיות נוכח בלידה".

אבל מירב צריכה אותי שם", אני מנסה לשכנע. "זה יעזור לה להירגע. חוץ מזה, זו זכותי הבסיסית להשתתף בלידה של הבת שלי".

"לאבא מותר להיות בחדר רק בניתוחים קיסריים שמבוצעים בבוקר", מגיבה האחות, "והשעה עכשיו כבר שלוש אחר הצהריים".

"אז נחכה למחר ונעשה את הניתוח בבוקר", אני אומר.

אמא של מירב לוקחת אותי לצד. "די", היא אומרת. "תן להם לעשות מה שהם רוצים, אחרת הם יתנקמו בה אחר כך".

אני נבהל ומוותר. אני אומר למירב שאני אוהב אותה ושאני אתה. המיטה נמשכת פנימה, והדלת נסגרת. אני נשאר בחוץ. לא יודע לאן לקחו אותה, מה קורה לה שם. פוחד לאבד אותה.

ד"ר נח מגיע, אני מסתכל לו לתוך העיניים, הוא משפיל מבט ואומר: "עשיתי מה שיכולתי".

מירב

מהדלת של חדר הניתוח אף אחד כבר לא מלווה אותי. גילי מתחנן להיכנס, אבל המדיניות מכניעה אותו. "יהיה בסדר", אני אומרת לו. "חייבים להוציא את התינוקת שלנו. אני אסתדר לבד, זה בסדר".

מסיעים אותי במהירות, כמעט בריצה. הצוות הרפואי נראה לי מתוח מאוד, כאילו הבטן שלי עומדת להתפוצץ להם בפרצוף בעוד רגע. הם מדברים ביניהם במשפטים קצרים, מתעלמים ממני. אני מוסעת באופן כל-כך מכני באלונקה,, מובלת אל לידת החלומות שלי בפחד נוראי… פחד זאת מילת מפתח בהתנהלות של העניינים מעתה ועד ההתעוררות.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

פרק 3: לידה

גילי

אני מתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית ועוצם עיניים. אמא של מירב אומרת לי שאמשיך לעשות למירב דמיון מודרך, כמו שעשיתי בשעות האחרונות. "מירב כבר תרגיש את זה", היא אומרת. אני מדמיין כדור של אהבה יוצא מתוכי, עוטף את מירב ומגן עליה.

אמא שלי נעלמה בינתיים. אבא שלי הלך להביא אוכל. אח שלי בא להגיד לי שקשה לאמא לראות אותי ככה, ושהיא הלכה. אני מטלפן לבטל את הפגישה עם עורך המקומון של אילת. אני אומר שלא אוכל להגיע היום כיוון שאישתי יולדת ברגעים אלה ממש. "מזל טוב" הוא אומר לי, "מזל טוב". אני כל-כך מתרגש שמישהו מברך אותי על הלידה. דמיינתי את עצמי אחרי הלידה מוקף חברים, שבאים לברך אותי לרגל הפיכתי לאב; אני מוציא סיגרים שקיבלתי במיוחד לאירוע הזה וחולק אותם עם החברים ושאר המברכים.

הסיגרים, ביחד עם שאר הדברים, נשארו באילת.

מירב

חדר ניתוח סטרילי ומתכתי. מעבירים אותי למיטת ניתוחים קרה. אני עירומה, מכוסה רק בסינר דקיק. מדהימות אותי מנורות הענק שמעלי, כמה אור הן נותנות. אני מקווה שהן באמת יעזרו למנתח לראות טוב יותר.

נח, צעיר ואכפתי, הוא מומחה לניתוחים קיסריים. יש סביבי הרבה אנשים, והם מתחילים בפרוצדורות. אין הרדמה כללית, ואני עומדת לחוות את מה שיתרחש, רק המסך יסתיר לי את הבטן.

אני מתקפלת לתנוחה עוברית, מקבלת זריקת אפידורל בגב, והרגליים שלי משתתקות, קודם אחת ואז גם השנייה. הרופא המרדים מספר לי בדיחות, ואני מיטשטשת.

חותכים את הבטן שלי.

עובר זמן. אני מרגישה אותם בעמימות מתעסקים עם הגוף שלי, ומזועזעת לגלות שהניתוח משתקף במעורפל במנורות שמעלי. אני רואה את הבטן פתוחה ורואה את הדם, ומתחילה לדמיין שלמנתח יש ידי אור שעושות הכול נכון.

עובר איזה זמן, מישהו מתרחק ואני שומעת קולות של בכי תינוקי. אני מתחילה לבכות. מישהו מקרב אל פני חבילה עטופה. "מזל טוב, יש לך בת". היצור היפה ביותר בעולם נגלה אלי, מסתכל בישירות אל תוך עיני. שנייה אחת עברה, והיא נלקחת למחוזות אחרים, נעלמת, נחטפת.

"יפה שלי, נשמה, מתוקה שלי!", אני צועקת ובוכה. הצוות נבוך, והמנתח מסביר לעמיתיו, באנגלית, שרציתי לידת בית, ובגלל זה אני בוכה כל-כך. מזל "שאני לא מבינה" אנגלית וגם לא עברית, מזל שאני בכלל לא שם, אחרת אולי הייתי נפגעת מההתעלמות ומכך שמדברים עלי בגוף שלישי.

גילי

עובר נצח שחור משחור, ולבסוף יוצאת מהחדר רופאה עם עגלה. אני יוצא למרדף אחריה. היא נעצרת, מסתובבת אלי, ובמבט רוסי קפוא אומרת שהיא ממהרת מאוד.

"זאת הבת שלי! תעצרי!", אני קורא לעברה.

בעגלה שוכבת התינוקת היפה בעולם. עיניים שחורות וענקיות מסתכלות בי בעניין. היא נראית בדיוק כמו מירב כשהיתה תינוקת. אמא של מירב מתיישבת על הריצפה, ליד העגלה, ובוכה וצוחקת בהיסטריה. אני מנשק את בתי וקורא לה אהובה. הרופאה שוב מודיעה שהיא ממהרת. אני ואחי הולכים אתה כל הדרך אל הפגייה.

תינוקות שוכבים על הגב, בוכים וצורחים. הרופאה מניחה את התינוקת שלי בחדר, ומתחילה לפטפט עם האחיות. אחרי כמה דקות היא מעבירה את התינוקת לאינקובטור. היא אומרת שאח שלי לא יכול להיות בחדר. אני נשאר. אני פוחד שהיא תיעלם או שיחליפו אותה בתינוקת אחרת, אבל אח שלי אומר לי שאין שום תינוק שנראה כמוה. אני מסתכל עליה ושוב רואה את עיניה. עיניים גדולות ושחורות מביטות לתוכי בשקט שבא ממקום אחר, רחוק כל-כך. שוב הרופאה מפטפטת עם האחיות. אני מבקש שתעזור לי להרים אותה על הידיים. "מה הבעיה? כמו שלוקחים תינוק", היא עונה כמעט בלי להביט.

אני לוקח אותה על הידיים ומחבק אותה. התחושה נעימה וטבעית כל-כך. אני מגלה שגם אם מעולם לא הרמתי תינוק, ובוודאי לא תינוק בן יומו, עכשיו, עם התינוקת שלי בידיים, אני יודע בדיוק מה לעשות.

פתאום הרופאה שוב נזכרת כמה היא ממהרת ומחזירה את התינוקת לאינקובטור. משום מה הוא לא פועל. היא מתייעצת עם האח הסיעודי, אבל ללא הועיל. "לא טענו אותו", הוא מסיק.

אני לא מאמין. הסבירו שזה מצב חירום, שיצטרכו, כנראה, לנתח מיד אחרי הלידה, ופתאום האינקובטור לא עובד. "לא נורא", אומרת הרופאה, ומבקשת מהאח לקחת את האינקובטור הלא תקין ואת התינוקת שלי בתוכו לבית-החולים לילדים בבניין השכן.

אח שלי שוב לידי, ואנחנו עוזרים להסיע את האינקובטור. הרופאה הולכת לצידנו, מקפידה לתפוס מרחק. "אני לא רוצה לשבור את הציפורן", היא מסבירה. אני מנצל כל הזדמנות לגעת בתינוקת שלי, ללטף אותה. אנחנו עוברים במעליות ובמסדרונות, יוצאים החוצה והולכים בין בנינים עד לבית-החולים לילדים.

עולים במעלית ומגיעים לפגייה. רופא גבוה מאוד יוצא לקראתנו ולוקח את התינוקת עם האינקובטור. "עכשיו אתה יכול ללכת ולתת לנו לעשות את העבודה שלנו", הוא אומר לי.

"בסדר", אני אומר, "אבל חשובים לי שלושה דברים: שלא יאכילו אותה בתחליפים, אלא יחכו עד שאמא שלה תשאב חלב, שלא יתנו לה חיסונים ושלא יקחו ממנה דם".

הוא שולח אלי מבט מרוחק. "גם ככה אנחנו לא מאכילים תינוקות בשתים-עשרה השעות הראשונות אחרי הלידה", הוא אומר, "אבל בנוגע לחיסונים, צריכה להיות לך סיבה טובה לבקשה כזו, כי אני לא יכול להחליט סתם ככה לא לחסן אותה".

"קראתי את הספר של ד"ר רוזנטל 'חיסונים – כל מה שרצית לדעת ולא העזו לספר לך'," אני אומר, "ואני לא מעוניין לתת לתינוקת במצבה חיסון שמכיל בתוכו חלבון של שימפנזה".

הוא מביט בי בתיעוב ומכניס את התינוקת שלי לחדר בלי להגיד מלה.

אני אומר לאחי שישאר לשמור על התינוקת שלי, ועושה את הדרך חזרה אל חדר הניתוח בבית-החולים הסמוך, אל מירב.

מירב

ההכרה חודרת למוחי לפני שהגוף שלי יכול לזוז. לידי נמצאות עוד שתי נשים במצב דומה, הן מתחילות להתייפח ולצעוק "איה, איה" ואני מבינה שזה ודאי כואב מאד להיות אחרי ניתוח קיסרי. אני תוהה אם ומתי הרגלים שלי יוכלו לזוז. אני מרגישה על ענן ומבינה שכנראה רק חלק מהמוח שלי עובד כרגע. החדר שבו אני נמצאת ממוקם ליד חדר הניתוח שממנו יצאתי לפני זמן קצר, מולי יש דלפק ואחות שעסוקה בטלפונים. מפעם לפעם בוקע קול גברי מהאינטרקום שמאחוריה – בעלים הדואגים לנשותיהם שבפנים. האחות עונה קצרות ואני מצפה לשמוע את קולו החם של גילי שימיס את השיתוק.

כשסוף-סוף אני מזהה את קולו באינטרקום הוא נשמע מודאג מאד. אני רוצה לענות לו או להגיד לאחות שתגיד לו שהכל בסדר, שאני עוד מעט באה, אבל אני לא מצליחה לדבר, הפה לא פועל. אני מצליחה רק לחשוב חזק. אני מוותרת וממשיכה לנוח, מתגעגעת אליו. "רק עוד כמה דקות" אני חושבת לעצמי.

גילי

בכניסה לחדר ההמתנה אני רואה שמוציאים מיטה ובה שוכבת מישהי עם פנים אפורים וכואבים. אני חושב שזו מירב ומתחיל לבכות, אבל מבט אל אמא שלה מבהיר לי שזו לא היא. שוב אני מזמזם באינטרקום ולבסוף שואלת מישהי מה אני רוצה. "זה בעלה של מירב, אני רוצה לדעת מה שלומה".

"היא בסדר, היא עוד מתעוררת, עוד מעט תצא", עונה לי הקול מאחורי הקיר. שוב נפתחת הדלת ויולדת אחרת יוצאת.

לבסוף מוציאים את מירב. היא נראית מטושטשת מאוד. "יש לנו תינוקת מדהימה", אני אומר לה. אני לא יודע אם היא שומעת אותי, אבל מצליח סוף-סוף קצת להירגע. מסיעים אותה לחדר התאוששות ואני הולך בעקבותיה. אני מגלה שמישהו גנב את הנעליים החדשות של מירב בזמן שהיתה בניתוח.

נושאים: בריאה - הספר | אין תגובות »

לפוסטים הבאים »